מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אליס ואני סבתא של נועה אלמקייס. נולדתי בשנת 1957 להוריי יוסף וקלרה רוימי בעיר אגאדיר השוכנת בדרום מערב מרוקו.

נקראתי בשם אליס על שם סבתא שלי, אימא של אבי. בעברית השם שלי הוא עליזה. במרוקו גרנו בבתים פרטיים, היה לנו בית  גדול עם חמישה או שישה חדרים, התקרה הייתה מזכוכית וריצוף הבית היה צבעוני.

כלכלית חיינו ברמה גבוהה. לאבא שלי היה עסק של תבלינים והוא גם מכר ציוד לבתי ספר. אימא הייתה עקרת בית והיא לא עבדה מחוץ לבית, היא הייתה עסוקה בטיפול הילדים. בבית הייתה לנו עוזרת ערביה שהייתה מנקה ושוטפת. אבל החיים של היהודים במרוקו לא היו  פשוטים כל כך. חיינו לצד הערבים במדינה. כלפי חוץ היה יחס מכבד בין הערבים ליהודים. אולם, למרות יחסי השכנות הטובים, חיינו תמיד בפחד ובלחץ מה עלול לקרות בעתיד.

 רעידת האדמה באגאדיר

העיר אגאדיר הייתה עיר קיט יפהפיה עם קהילה יהודית שמנתה כ-2,300 נפשות. עד שהייתי בגיל 3. אז קרה אסון מחריד בפתע פתאום. אור ליום שלישי, ב' אדר תש"כ, 29 לפברואר 1960, קרוב לחצות באותו הלילה, אירע אסון נורא, שעתיד להיחקק בזיכרון הקולקטיבי של מרוקו לדורי דורות. בעיר אגאדיר התרחשה רעידת אדמה קטלנית בעוצמה של 6.7 בסולם ריכטר, שזרעה הרס וחורבן והחריבה עיר שלמה על יושביה תוך 12 שניות בלבד. אלפי תושבים נקברו חיים מתחת להריסות, רבים נפצעו ואחרים – נותרו חסרי כל. העיר נהרסה כולה וקברה תחת הריסותיה כ-15,000 תושבים. הצרה לא פסחה אף על הקהילה היהודית, היא איבדה כ-1500  נפש מתוכה, אנשים, נשים וילדים. כוחות החילוץ וההצלה עמדו חסרי אונים לנוכח ממדי האסון הנורא. רק כעבור עשרה ימי חיפושים התברר כי למעלה מעשרת אלפים אזרחים נהרגו ובתוכם יהודים רבים. המספרים המדויקים של ההרוגים אינם ברורים עד היום  בגלל גודל האסון, והלכודים הרבים ומשפחות ענפות שאבדו תחת ההריסות.  

העלייה לארץ

העלייה של משפחתי  נעשתה בשלבים. בשלב הראשון, אחי הגדול עשה עלייה לבד והגיע ישר לבית שאן. אחר כך הצטרף אליו אח נוסף. כאשר ראינו שאחיי נסעו והתאקלמו בארץ, גם אנחנו ביקשנו להצטרף אליהם ולעלות לארץ ישראל. התחלנו להתארגן לקראת העלייה. נעזרנו בסוכנות היהודית שסייעה לנו רבות בהשגת המסמכים הדרושים לעלייה. 

בלילה, בשקט ובחשאי, אבא שלי הזמין ארגזים מעץ. לתוכם ארזנו את כלי הבית ,מתנות ועוד חפצים חשובים. טסנו במטוס עד לצרפת, ומשם הפלגנו באונייה עד לנמל חיפה, ההפלגה ארכה שבועיים. הגענו לנמל חיפה בשנת 1969, בהיותי בגיל 12. בארץ קיבלנו מהסוכנות בית בטירת הכרמל ברחוב שרת, קומה ב'. את השפה העברית רכשנו כאן בישראל.

בישראל אבא שלי היה עובד צה"ל ואימא לא עבדה. אני למדתי בבית ספר גבעה ואחר כך בבית ספר דגניה.

המסורת היהודית

במרוקו היינו שומרים שבת וחגים, אבא היה מתפלל בבית הכנסת בכל שבת וחג. אני זוכרת שבשבת בבוקר הייתי מלבישה עלי מעיל, והולכת לשכנה לבקש מים חמים  כדי שנוכל להכין תה וקפה. כמו כן, אני זוכרת שהיה מקום מיוחד בשכונה שלנו, כעין פלטה מרכזית, ששם היהודים הטמינו את האוכל של  שבת. היהודים היו מביאים את הסירים של החמין סגורים וקשורים במתכת. ובשבת בבוקר כולם היו מגיעים לקחת את הסירים שלהם לבתיהם.

בחג הפסח אבא הקפיד מאוד על ההלכות והמנהגים, ניקינו את הבית ועטפנו הכול בכיסויים יפים, הרגשנו אווירה מיוחדת של חג. היו לנו כלים  מיוחדים לפסח. בחג הפסח אכלנו מצות, ירקות, פירות, בשר וביצים בלבד ולא אכלנו קטניות. אני זוכרת את המאכלים המיוחדים של בשרים, דגים וסלטים.

זיכרונות ילדות

בילדותי למדתי במרוקו בבית ספר אליאנס. אהבתי לשחק בחבל, קלאס, גומי, חמש אבנים וגולות. אספנו גם את גרעיני הפרי של המישמש, היינו מחוררים אותם ומכינים מהם שרשרות. 

אחת החוויות המעניינות הייתה ביום המימונה. הערבים שגרו בשכנות היו מביאים לנו מגש מתוקים והייתה הרמוניה בין כולם. ברחובות היו מוכרים ספינג'. את המימונה אני זוכרת כחוויה משפחתית  מרגשת. מיד, עם  צאת החג, שביעי של פסח, אימא שלי הייתה עורכת שולחן עם דגים, דבש, חלב, מופלטה, פולים ומיני מתיקה, שולחן עמוס כל טוב. הבית היה פתוח לכולם, דלתות הבית נשארו פתוחות וכולם היו מוזמנים להיכנס וליהנות  האנשים היו נכנסים ויוצאים במשך כל הלילה. חוויה מיוחדת נוספת שאני זוכרת, הן החתונות שנערכו בבתים עם מאכלים ושירים.

הזוית האישית

מסבתא אליס לנכדה נועה: אני מאחלת לך שיהיה לך מזל והצלחה בחיים, ובכל אשר תפני תצליחי בעז"ה.

מהנכדה נועה לסבתא אליס: תודה לך סבתא, שפינית מזמנך לספר לנו את סיפור ילדותך המעניין. אני מאחלת לך בריאות ושמחה תמיד והרבה נחת.