מאגר סיפורי מורשת

אנט נולדה בפאס שבמרוקו ב-13.8.1936 להורים יששכר ושמחה. לאנט היו שלושה אחים ואחות אחת. אביה היה מבוגר מאד מאמה. אשתו הראשונה של אביה נפטרה והאב התחתן בשנית עם אמה. לאנט היו אחים מאשתו הראשונה. האחיות הללו היו גדולות מאמה.

אנט מספרת: "אחי הגדולים פנקו אותי, הייתי יותר קטנה מחלק מהאחיינים שלי."אביה היה בן 70 כשאנט נולדה. אביה של אנט היה צורף בכסף. כדי לפרנס את הבית אביה עבד עם הערבים, ובכל בוקר יצא מתחום הקהילה היהודית וחזר בשעות הערב. האם הייתה עקרת בית. הם גרו בבית גדול מאד אבל היה בו רק חדר שינה ולכן הם עברו לדירה אחרת. בהיותו כבן שבעיים ותשע קיבל אביה שיתוק. האם החלה לעבוד במסעדה ופרנסה את המשפחה. אנט הייתה בת 10 ולא כל כך הבינה את חומרת המצב. בכל יום כשהייתה חוזרת מבית הספר היא האכילה אותו וטיפלה בו.

בפאס הייתה קהילה יהודית גדולה. היהודים גרו ב"מלאח", שכונה רק של יהודים. היהודים  הקפידו לא להתגורר עם הערבים מתוך רצון לשמור על יהדותם. היו קשרים טובים בין הקהילה היהודית  לערבים, והערבים לא הפריעו להם בהתנהלות היום יומית שלהם. הערבים היו באים למכור להם ירקות פירות אבל לא היו גרים איתם. בקהילה בפאס היו מחממים את האוכל בפתיליות ובשבת היתה להם מאפיה מרכזית ששם אפו את הלחם. בשבת היה מגיע ערבי למאפיה, אופה את הלחם ומביאו לביתם. הייתה להם כובסת ערבייה ששכרה היה מועט  ולעיתים קיבלה אוכל ושתייה במקום שכר.

פאס הייתה נחשבת לקהילה תרבותית. היו רבנים שהיו עורכים חתונות ואחראים על האווירה הדתית במקום. הקהילה התייחסה בכבוד לרבנים ונהגו להתייעץ עימם בנושאים שונים. הקהילה בפאס הייתה כל כך מלוכדת וכאשר היהודים עלו לארץ הם שמרו על קשר, הקהילה המשיכה להיפגש מדי שנה. גם כיום נפגשים בכנסים.

חייה של אנט במרוקו היו טובים. הכל התנהל כרגיל. הילדים למדו בבית הספר. אנט למדה בבית ספר "אליאנס", הם למדו שם בשפה הצרפתית ופעם בשבוע בעברית. אנט הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר, לכן קפצה כתות מפני שבמרוקו השיבוץ לכתה נקבע לפי רמת היכולת והלמידה של התלמיד. תלמיד שהצליח ברמה מסוימת עלה כתה. אנט הייתה מאד חזקה בחשבון. המצטיינת הכתתית. אנט הייתה ילדה מאד חכמה, אהבו אותה בבית הספר, לכן היא החזיקה את המשרוקית. אנט תמיד הייתה במרכז החברה.

כאשר אנט סיימה את לימודיה, היא הייתה בת 15. היא החלה ללמוד תפירה, ושם הכירה את בעלה משה, שכינויו היה מויז. היא מספרת: "בחופש הגדול הלכתי ללמוד תפירה. באחת הפעמים משה נכנס למתפרה ובקש לתפור חליפה לדודו, הוא ראה אותי תופרת ושאל: איך קוראים לך? עניתי לו: קוראים לי אנט סדון והוא אמר לי: גם אני סדון".

אנט ומשה החלו להיפגש ולאחר מספר מפגשים הם החליטו להתחתן. הם התחתנו בח' ניסן תשי"א 1951.  כיון שאחי בעלה נפטר בחודש החתונה, חתונתם הייתה צנועה.

משה עלה לארץ ישראל בשנת 1949, ללא המשפחה, עם כמה צעירים, כדי להילחם במלחמת השחרור. הוא היה חייל בודד. לאחר המלחמה הוא חזר למרוקו וכל רצונו היה לחזור שוב לארץ ישראל ולהקים שם את ביתו. הם התגוררו במרוקו ארבע שנים אחרי החתונה. בשנת 1955 עלו לארץ ישראל  עם שלוש הבנות: ליזט, רותי ולאה.  אמה של אנט הצטרפה גם היא לעולים. (אביה נפטר לאחר חתונתם.)

בהגיעם לארץ הופנו למעברת "מנסי", שליד מגידו. הם היו במעברה שבעה חודשים, במעברה התנאים היו קשים, בלי שירותים, ללא מקלחת, ללא גז ולא חשמל. הם בשלו על פתיליות והאירו את הבית במנורות נפט. אנט אומרת: "הבטיחו לנו שנקבל מיד דירות, וזה התעכב. לדעתי לא בגלל אפליה, מפני שלדעתי לא הייתה  אפליה במעברה, לא מצד האנשים ולא מצד הממסד."

במעברה אנט הייתה עסוקה בטיפול בילדיה ולא התייחסה לתנאים הקשים, לרעשים ולחיות שהתרוצצו במעברה. משה בעלה ידע עברית ולכן היה לו קל להתקבל לעבודות. הוא עבד בקרן קיימת, היה מנהל עבודה, כי ידע לתרגם את השפה לעובדים ששתלו עצים ביקנעם.

משה ואנט, בחרו לא להתייחס לקשיים והאמינו שיהיה טוב. הם עלו לארץ בגלל אהבתם לארץ ישראל, למרות שבמרוקו היה להם טוב. לאחר שבעה חדשים במעברת "מנסי" שאלו אותם להיכן הם רוצים לעבור. בהמלצת שכנים במעברה הם בחרו לעבור לבאר שבע. הם הועברו למעברת "חצרים", שם קיבלו שני צריפים מכיוון שהיו שש נפשות במשפחה.

לאחר חמישה חודשים במעברה הם החליטו לקנות דירה. בתקופה ההיא הוקמו שכונות א', ב', ושכונה ג'. במעט הכסף והזהב שהיה ברשותם, היא ובעלה קנו דירה קטנה בשכונה ב'. אמה עברה לגור איתם בדירה.

אנט זוכרת את תקופת הצנע, מלשון קצת, צנוע. זו תקופה שלא היה בה מספיק אוכל במדינה. היו כותבים להם בכרטיסים את כמות האוכל שהם צריכים לקבל.  חלוקת האוכל למשפחות נעשתה לפי מספר האנשים במשפחה. לא משנה מה גילו של האדם, אב או תינוק בן שנה. לכל נפש נתנו 100 גרם בשר לחודש. את הבשר שהיו מקבלים היה צריך לנקות ולשטוף.  לא כמו היום שהבשר מגיע לחנויות ארוז לאחר ניקוי ושטיפה. בתקופת הצנע לא היה מקררים חשמליים. את האוכל הם היו שמים בארגז עם בלוק קרח כדי לשמור על המזון שלא יתקלקל. מוקדם בוקר  היה מגיע החלבן, שמחלק חלב, הם היו משאירים לו  בערב בקבוקים ריקים וכסף על אדן החלון ובבוקר הוא היה לוקח את הכסף ושם להם את בקבוקי החלב. הדבר המדהים היה אז שלא היו גונבים את הכסף.

בעלה עבד במפעל "חירות",  חברת בת של סולל בונה. הם הכינו קווי מים גדולים  ואנט עזרה לו ותפרה לו בדים כדי לעטוף את הצנרת שעשו במפעל. את הבדים לצנרת היו קונים מכספם האישי. בביתה היו שלוש מכונות תפירה שתי מכונות תפירה בשבילה ואחת לבעלה. היא עזרה לבעלה בתפירת הבדים לצורכי המפעל, וגם תפרה ותקנה בגדים לאנשים וכך עזרה בפרנסת הבית.  היא תפרה  לילדיה את הבגדים ומעולם לא קנתה בגדים מהחנות. היא מספרת שילדיה תמיד היו לבושים יפה. בפורים היא תפרה להם תחפושות וכשהבנות גדלו היא זו שתפרה להן את שמלות הכלה והשמלות לנדוניה. אמה של אנט שגרה אצלם, עזרה לאנט עם הילדים, כך אנט יכלה לעזור לבעלה בעבודה. האם  גרה איתם עד יום מותה בשנת 1963.

אנט אומרת: "היה לי כל כך קשה כשאמי נפטרה ולא רציתי להביא עוד ילדים, המזל היה שרציתי בן, ולכן המשכתי להביא ילדים לעולם עד שהגיע הבן המיוחל".

ההורים של בעלה עלו לארץ ישראל בשנת 1965 בגיל מבוגר, והתגוררו אצלם שלושה חדשים עד שקיבלו בית. אנט ובעלה סייעו להם במעבר לדירה ובסידור הדירה. אנט דאגה לקנות להם אוכל ועזרה להם בעבודות הבית.

לאנט נולדו בארץ  עוד חמישה ילדים והדירה בשכונה ב' הייתה קטנה. אנט רצתה לעבור לשכונת רגר שאז הייתה שכונה חדשה ויקרה, אך הם לא יכלו לעשות זאת מבחינה כלכלית. כאשר בעלה התחיל לעבוד במפעלי סדום, והרוויח קצת יותר כסף הם הצליחו לקנות דירה ברחוב רגר קרוב להורי בעלה ברחוב שנבנה בשנת 1967. היא הייתה עסוקה בגידול שמונת ילדיה ולא יצאה לעבוד בחוץ.

כשילדיה גדלו היא למדה הנהלת חשבונות ויצאה  לעבוד בשק"ם, אנט עבדה כקופאית במשך שנה וחצי והפסיקה לעבוד בעקבות המיתון שהיה באותה תקופה, שנת 1983.

היא מספרת על המלחמות מאז שעלו לארץ עד היום: "במלחמת סיני, חפרנו שוחות ליד הבית, במלחמת ששת הימים הייתי בהריון ובעלי חפר ליד המרפסת, במלחמת כיפור היינו חייבים לדאוג להחשיך את הבית  משעה מסוימת ואסור היה להסתובב ברחובות, במלחמת המפרץ שמנו מסכות בחדר אטום. בעלי ואני לא פחדנו אך הקפדנו להישמע להוראות". במלחמות האחרונות, כיון שאין לה ממ"ד בבית היא יוצאת למדרגות.

כאשר בעלה יצא לפנסיה מוקדמת, אנט ומשה בעלה, למדו במתנ"ס קורסים ביישומי מחשב ואנגלית. היה להם קל ללמוד אנגלית מפני שהם שלטו בשפה הצרפתית.

בעלה נפטר  בשנת 2009 בתאונת דרכים. אנט מספרת על הקשר המיוחד ביניהם, כיצד הם היו מתארגנים יחד בערבי החג, על הסעודות המשפחתיות, על המפגשים החברתיים עם חבריהם הרבים. הם אהבו לשיר ולשמוע מוסיקה ובעיקר לטייל בארץ ובחו"ל- פאריס, מרוקו, הולנד,  פראג ועוד.

כל חג הם הקפידו להתייחס לסימני החג. למשל בפסח הם נהגו להכין הגדה של פסח המלווה בתמונות של כל אחד בני המשפחה. על כריכת ההגדה יש לכל אחד את תמונתו.

אנט  מסתכלת על חייה בגאווה ובעיקר שמחה במשפחתה היפה.

ליזט, הבת הבכורה, נולדה ב-20/9/1951, בצעירותה הייתה מורה ועבדה במשרד החינוך, אח"כ למדה מינהל חינוכי באוניברסיטה בבן גוריון לתואר שני. היום היא גרה בלהבים. היא כבר פרשה וגם היא מתנדבת הרבה. רותי נולדה ב-13 ביוני 1953, שירתה בצבא ונשארה שם לעבוד הרבה שנים. בהמשך עסקה במנהל מקרקעי ישראל, היום היא מתגוררת בבאר שבע. לאה נולדה ב-26 במאי 1955 היא מהנדסת חשמל, גרה בחיפה. לבנה נולדה ב-11 במאי 1957 התחתנה יחסית מוקדם ולא הספיקה ללמוד מקצוע, גרה בבאר שבע. סימונה נולדה ב-6 ביולי 1958 עובדת בעמיגור, גרה בחיפה. יששכר-שחר נולד ב-25 בנובמבר 1960 בצבא שירת בחיל האוויר, למד מקצוע  במחשבים. אך מעדיף לעבוד כנהג מונית, גר באילת. אילנה נולדה ב-5 בדצמבר 1964, עובדת בהייטק, סיימה תואר שני בכלכלה באוניברסיטת תל אביב גרה בחיפה. ובת הזקונים, אור, נולדה ב-19 בנובמבר 1967 עוסקת בהוראה, סיימה תואר שני בחינוך ומערכות מידע באוניברסיטת בן גוריון, גרה בלהבים. נכדים מוכשרים רובם  אקדמאים.

לאנט 8 ילדים, 25 נכדים ו-51 נינים וחימש 1

בגיל 72 אנט התחילה להתנדב. אנט אומרת: "לאחר שבעלי נפטר היה לי מאד קשה והחלטתי להתנדב, להעסיק את עצמי לזכור תמיד  את  החיים היפים שהיו לנו".

אנט התחילה להתנדב במחלקת הציוד שבצבא יחד עם קבוצת נשים, תחילה התנדבה בבסיס מחנה נתן ולאחר שמחלקת הציוד נסגרה במחנה נתן, הועברה לבסיס חצרים. היא מיינה בגדים לפי גודלם, קפלה מדים ומלאה את הקיטבגים. בנוסף עבדה במיון תרופות בבית המרקחת.

בעודה מתנדבת בצה"ל, החלה להתנדב בסיירת עו"ז (עוצמה לזקן) מטעם המשמר האזרחי. היא עברה הכשרה והתחייבה להתנדב פעם בשבוע מהשעה שמונה בבוקר עד שתים עשרה בצהריים. המשימה הייתה לתת עזרה למבוגרים בבנקים ובהענקת בטחון לקשיש בהתנהלות מול גורמים שונים.  וב-28 בכל חודש, יום קבלת הקצבה מביטוח לאומי. היא מספרת: "המבוגרים לא ידעו איך להשתמש בכרטיס אשראי, איך להוציא כספים מהבנקומט." למתנדבים היו מדי עבודה, המדים היו נראים כמו המדים של השמירה". כאשר אנט התנדבה בסיירת עו"ז היא הרגישה חלק מקבוצת איכות. הם היו אוכלים יחד, יוצאים לחופשות בארץ ובעולם.

במהלך ההתנדבות אנט הרגישה שהיא תורמת למדינה ולאנשים החיים בה וההתנדבות גרמה לה לאושר והנאה רבה.

היום אנט בת 86 עם הרבה שמחת חיים. היא הולכת למועדון "סביונה" ופעילה שם מאד, ולמרות גילה המבוגר היא אוהבת לשחק ומשרה אווירה טובה ומשמחת את כולם במועדון.  במועדון אנט עשתה יצירות אומנות רבות שמקשטות את ביתה.

ממרום גילה היא מסתכלת על חייה בגאווה ובעיקר שמחה במשפחתה.

יצירות של אנט:

המסר של אנט לחיים:

למרות הקשיים הראשונים בעיר באר שבע, הצלחנו! כאשר רוצים מצליחים.גרנו בדירה קטנה והיום  אני גרה בדירה גדולה ויפה. ילדי הצליחו וכולם משכילים והחשוב מכל אנו מאוחדים! חשוב להיות בשמחה, לאהוב, להתנדב ולהעניק לאחרים!

.

הזוית האישית

הודיה נאוגנקר והילה רימון, כתה יא, אור מרגלית: אנט את אישה מיוחדת ונהדרת, כולך נתינה בלתי נגמרת, ליבך רחב ואוהב את מלאה חם ואהבה. חברותית חייכנית וזורמת. אנרגיות חיוביות סביבך מפזרת מפיצה אור ואהבה. היה לנו כיף מאוד לראיין אותך. אירחת אותנו באהבה ותמיד דאגת לשולחן עם כל טוב. היה כיף לראות אותך שמחה, כשאת נזכרת בחוויות, את פשוט אישה זהב. למדנו ממך רבות על העיר באר שבע בעבר ועל איך היא גדלה לעיר שהיא היום, על נתינה  ואהבה ובעיקר על חשיבות המשפחה. מאחלות לך בריאות שמחה ועוד הרבה חוויות טובות ומעשירות. באהבה. דבריה של אנט: חשוב היה לי  בתעוד לשתף, להעניק לבני המשפחה, לנכדים ולנינים, לחברים, דברים כתובים שיעברו לדורות הבאים שיהוו זכרון של החיים שלי באופן פרטי. החוויות העשייה הערכים עליהם גדלתי והתפתחתי. של המשפחה ושל התקופה והתרומה בבניית הארץ בשנותיה הראשונות. אני רוצה להודות לחברי הוועדה על שבחרתם בי לספר את  הסיפור שלי בספר המייסדים של העיר באר שבע. תודה מיוחדת לתלמידות הודיה והילה שהגיעו אלי הביתה בליווי שוש לוי לראיין בסקרנות ובעניין רב והתעניינו בקורות חיי בארץ ישראל מאז עלייתי ארצה. תודה למנחה שוש לוי, היקרה המלווה את הפרויקט, מעריכה את השקעה והתייחסות האישית. הקמנו משפחה יפה היה לנו חלק בעשייה בהתפתחות הנגב ובאר שבע, בפרט. בהמון התלהבות. אוהבת את העיר באר שבע ואת כל מה שהעיר מעניקה לתושבים לרווחתם ולהנאתם ועל כך תודתי הרבה. הדור שלנו הפריח את השממה ובנה את הארץ האהובה  ואני רוצה שהדור הבא ימשיך את דרכנו. הגענו לארץ ישראל לממש חלום ותודה לאל הגשמנו ועל כך אנחנו מודים. לא היה לנו הרבה והיה הכל, הייתה אהבה, יכולנו הכל. הגענו ארצה כי חונכנו על ערכים של ציונות,  עבדנו היינו חרוצים ולקחנו על כתפינו את הקמת המשפחה ודאגנו  ועבדנו . כמה נכון לגביי יגעת ומצאת תאמין. פתחו בפנינו אפשרויות להתפתח והכי חשוב חינוך הילדים שיהיו אנשים  טובים. בברכה אנט סדון.