מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי אגמי, בעברי עדי זוסמן. קראו לי עדי מפני שלאימא של אבא שלי קראו אדלה. נולדתי בתאריך 21.5.1956. נולדתי בעיר תל אביב, ישראל. אבי חיים במקור מפולין ואמי יפה במקור מליטא. אמי ואבי היו חלק מהשואה. כל משפחתם נספתה חוץ מאחות של אמי, בלה. אבי היה קצין לוחם בזמן מלחמת העולם.

אבי הכיר את אמי במחנה העפלה בצרפת. אביה של אמי נשלח לדכאו ואימא נפטרה בזרועותיה ממש לפני השחרור. אמי למדה את מקצוע הסיעוד בגרמניה והוסמכה לאחות. אבי ואמי התחתנו ב- 1948. כיום יש לאמי ואבי ז"ל שישה נכדים ו-12 נינים ונינות.

בילדותי לאבי היה חבר שהיה צייד ודייג והוא היה לוקח אותנו לדוג דגים, הוא הכיר חברים דרוזים ולקח אותנו לכפר הדרוזי, שם הם עשו לנו ארוחה מאוד יפה וכל אנשי הכפר באו לראות אותנו, וישבנו לידם והם דיברו איתנו ושאלו אותנו שאלות ואנחנו שאלנו אותם.

גרתי בשכונה שקוראים לה מעוז אביב בתל אביב, כל מי שגר שם הלך לאותו בית ספר (היה בית ספר אחד), בית הספר היה ממש קרוב לבית. הייתי יוצאת בחמישה לשמונה ומגיעה לבית ספר. לבית הספר קראו בית ספר מגן. כולם הכירו אחד את השני, כי זה היה מקום ממש קטן. וכולם הלכו לאותו בית ספר ולצופים. הייתי בבית ספר הזה מכיתה א' עד ח', לא היה חטיבת ביניים. הייתי בצופים מכיתה ד' ועד כיתה ח', אחר כך בכיתה י' הלכתי עם חברה לנוער העובד והייתי שם שנתיים.

בצבא שירתי בצנחנים, הייתי פקידה פלוגתית, הייתי לבד עם בנים, הייתי ממש כמו אימא שלהם, הייתי מדברת איתם על הקשיים שלהם, והולכת להביא להם את הדואר, הייתי עוזרת להם בתורנות מטבח, כשהם היו הולכים למסעות הייתי הולכת איתם קצת ועוזרת להם. כשהם הלכו לקורס צניחה הלכתי איתם וצנחנו ביחד.

פעם אחת נסענו לשבוע ניווטים, היינו אמורים לישון בטבע באוהלים, לקחנו איתנו שולחנות, כיסאות, ספסלים, ואת חומרי הנפץ ששייכים לרובים שלהם וישבנו באותה משאית עם הדברים. המשאית עצרה במושב שקוראים לו מושב ישי ושם כולם ירדו, אני לא הייתי צריכה לרדת איתם אלא הייתי צריכה להמשיך ולעזור להכין ארוחת צהרים. ופתאום משהו עשה רעש של "ששש.." ושמעתי את הרעש הזה ומישהו אמר "לברוח, לברוח.." יצאתי דרך הגג וקפצתי מגג של המשאית למכסה מנוע. פתאום היה פיצוץ ועפתי על האדמה, כל המשאית התפוצצה והתחילו לעוף כל מיני חומרי נפץ ומרגמות. כלום לא נשאר, כולל כל הבגדים והדברים שלנו. כולם יצאו בשלום חוץ מהטבח שאומרים שהוא לא שמע שצריך לצאת או שהוא חזר לקחת את התיק שלו.

במשך חיי עבדתי במשרד ראש הממשלה, בנושא ביטחון, אין ביכולתי לפרט.

הכרתי את בעלי בנוער העובד, בטיול חנוכה. הוא היה בצבא ונסע איתנו במקום המדריך שלנו שלא הגיע. מהרגע הראשון שראיתי אותו התאהבתי בו. בהתחלה של הנישואים לא ידעתי לבשל, ניסיתי להכין פסטה ולא היה אפשר להוציא אותה מהסיר. פעם אחת ניסיתי להכין אורז והוא גם כן נשאר בסיר. לא היה קל גם לעבוד וגם לגדל ארבעה ילדים. הייתה הרבה כביסה. הייתי חוזרת מהעבודה ועושה שתי מכונות כביסה. הייתי צריכה לבשל כדי שיהיה להם מה לאכול שבאים אחרי בית ספר. רק בשבתות היינו מבלים עם הילדים, באמצע השבוע לא היה לנו זמן כי גם סבא עבד בחנות צילום עד מאוחר.

פעם לא היה לי כל כך תחביבים. אבל היום יש לי: פסיפס, בישול, פילאטיס, הליכות, חברות, הצגות, בילוי עם הנכדים. בתחילת הקורונה לא עשיתי כלום רב הזמן נשארתי בבית. ראיתי טלוויזיה ובישלתי.

כשיצאתי לגימלאות שמחתי, בגלל הזמן שהתפנה לי. החוויות שלי משנת 2023 היו בעיקר טיסה לרומא, ההתנדבות שלי. אני מתנדבת בעמותה שמכינה אוכל למשפחות שאחד מבני המשפחה חולה בסרטן.

המסר שלי לדור הצעיר: לשמור על המדינה שלנו, ללמוד, לעבוד.

הזוית האישית

עופרי: לא ידעתי הרבה על סבתי ובזכות התכנית הזאת למדתי הרבה עליה. למדתי באיזה בית ספר היא למדה, במה עסקה בצבא, איך הכירה את סבי, איך היה לה להקים משפחה ועוד. מאוד נהניתי במהלך העבודה המשותפת. הייתי רוצה לאחל לסבתי שהילדים שלה, הנכדים ואפילו הנינים ימשיכו לספר את הסיפור שלה. וכמובן שתמשיך לחיות את החיים בדרך שלה.