מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה, אני קרויה על שם סבתא שרה, שהיא הסבתא של סבתא שלי מצד אימי.

נולדתי בישראל בבית חולים חדרה וגדלתי בנתניה. גרתי בשכונת רמת הרצל, ברחוב רבי שמעון בר יוחאי בנתניה, בבניין של 3 קומות בלי מעלית עם 6 דיירים.

הבית שלנו היה 65 מטר. היו בו 2 חדרי שינה, סלון, אמבטיה עם שירותים ומטבח. היינו משחקים בשכונה משחקי קופסא, מחבואים וקלאס. לא היה לנו גני שעשועים. היה בית כנסת בתוך השכונה עצמה והיינו שומעים את התפילה עד הבית.

להורים שלי קראו אברהם דהרי ומזל דהרי. אנחו משפחה מרובת ילדים: עדי (סעדה בתימנית), ישראל, זכריה, דודי (דוד), אתי (אסתר) דבורה, אני – שרה, גדעון, אמנון וגולן.

אבא שלי, אברהם דהרי, היה עובד בניין. הוא היה עושה טיח. הטייח מספר 1 בארץ.

אימא שלי, מזל דהרי, הייתה עקרת בית. אחרי כמה שנים כשהילדים קצת גדלו, סבתא שלי שמרה עלינו ואימא שלי הייתה הולכת לעבוד במשק בית.

רוב אחיי חיים, בריאים ועובדים. לצערי אחי דוד (דודי) נפטר בגיל 54 ממחלת ריאות קשה.

ביום-יום סבתא שלי הייתה מבשלת כל מיני מאכלים, ובמיוחד פיתות, מרק תימני וחילבה, והייתה לומדת מהשכנים לבשל מאכלים טריפוליטאים. גרנו בשכונה יהודית שרוב הדיירים בשכונה היו ממוצא טריפולטאי. בשבתות היינו אוכלים קובנה וג'חנון ובצהרים מרק וחילבה.

מקומות המפגש של היהודים היו בתוך השכונה. היו לנו שתי מכולות בשכונה בהן היינו קונים לחם ומוצרי חלב. את רוב יתר הקניות – ירקות, בשר, פירות, היינו קונים בשוק.

ההורים שלי אהבו את כולם. הם ארחו את כל בני השכונה כל שבת לקבלת שבת לאוכל ולשמחה, והיו מארחים  כל הזמן. כל שבוע היו באים אנשים אוכלים ושותים אצלנו. הבית תמיד היה פתוח לכולם. ההורים שלי תמיד היו נראים טוב, מסודרים, לבושים יפה, לא בלבוש מסורתי של תמנים, אלא בלבוש רגיל כמו היום.

גדלתי בשכונת רמת הרצל, שכונה ממוצעת, שבה גרו משפחות שהגיעו מהמעברות. אני זוכרת שבילדותי היינו כל השכונה כמו משפחה אחת גדולה, והיו משפחות מכל העדות. כולנו למדנו אחד מהשני את המאכלים של העדות, ובימי שישי היינו שולחים צלחת של מזון ממשפחה למשפחה מהאוכל של העדה.

בכל שבת בבוקר ילדי השכונה היו מתאספים ויושבים על המעקה מול הבית של אמא שלי ומחכים שנביא להם ג'חנון. אחרי שהיינו אוכלים ארוחת בוקר היינו מתאספים כל ילדי השכונה בשטח חול ענקי ומשחקים מחניים, תופסת, ליברה, קלאס, גומי ועוד… היינו נשארים בחוץ עד שעות אחר הצהריים, הולכים לאכול ושוב חוזרים למגרש המשחקים. היו שבתות שבהן היינו הולכים לפרדסים לקטוף תפוזים והיינו מטיילים בשדות ומכינים מפרחי חרציות סלסלות.

בשעות הערב כל ההורים היו יוצאים החוצה וקוראים לילדים שלהם לחזור הביתה. הבתים שלנו תמיד היו פתוחים אף פעם לא נעלנו דלתות עם מפתח ותמיד הדלתות של השכנים ממול היו פתוחות לגמרי, אחד היה נכנס לשני לשאול "מה שלומך"? ואם מישהו היה צריך משהו מהשכן, היה הולך ומבקש לשאול, ולאחר מכן היה קונה ומחזיר לו.

אבא שלי היה במעמד טוב, והוא קנה את הטלוויזיה הראשונה בשכונה אחרי מלחמת ששת הימים. הוא היה שם אותה במרפסת הקטנה מקדימה וכל השכנים היו מביאים כסאות יושבים בחוץ ורואים טלוויזיה בערב. כל תושבי השכונה היו חברים של כולם והרבה זוגות התחתנו מאותה השכונה כולל אני ובעלי ז"ל שגדלנו ביחד באותה השכונה.

את בן זוגי ז"ל הכרתי כך: המשפחות שלנו היו גרות באותה שכונה, וכשאני נולדתי בעלי היה בן 5, והוא היה חבר של האחים שלי.

הם הלכו ביחד לאותו גן, אותו בית ספר והיו משחקים יחד בשכונה. כשגדלתי הוא בתור ילד אהב להיות הרבה בביתנו עם אחים שלי. היו מקרים שאמא שלו הייתה מחפשת אותו והייתה מוצאת אותו ישן אצלנו בבית, כי הוא היה מאוד מחובר לאחים שלי.

במשך השנים גדלנו, שיחקנו ונהיינו חברים טובים. פעם אחת הוא הציע שמלך לבקר את אחד האחים שלי שהיה נשוי והיה חבר טוב שלו. אחי הציע שנלך לדיסקוטק. בדיסקוטק השמיעו מוזיקה של ריקוד סלואו והוא הזמין אותי לרקוד. אז היה קליק בינינו, אני הייתי בת 16 והוא היה בן 21. שנתיים היינו חברים ואחרי שנתיים התחתנו. מאז לא נפרדנו עד שהוא נפטר. היינו נשואים 44 שנים.

שנה וחצי אחרי שאני ובעלי ז"ל התחתנו, נולדה לנו הבת הגדולה סיגל, ולאחר שנתיים נולד הבן השני איציק יצחק. לאחר שלוש שנים נולד הבן השלישי אבי, ולאחר שלוש שנים נולד הבן הרביעי אלמוג. אחרי אלמוג החלטתי שאני לא רוצה יותר ילדים. למרות זאת, אחרי שעברו חמש שנים, מאוד מאוד רציתי עוד בת. נכנסתי להריון ונולדה ביתנו הקטנה, מזי – מזל, על שם אימי, בהפרש של שש שנים בינה לבן אלמוג. וגידלנו 5 ילדים בשמחה, באהבה, בכיף ובאושר.

כשהילדים גדלו איציק התחתן ראשון, ונולדה לי נכדה ראשונה ממנו ושמה אודל. הפכנו לסבא וסבתא מאושרים. אחרי אודל, נולד אורי דוד הנכד הראשון על שם סבא דוד ז"ל שהיה מאוד מאושר ואפילו בכה בברית מילה  שהילד נקרא על שמו אורי דוד. לאחר מכן סיגל, הבת הגדולה, התחתנה ונולד לה ילד בשם אוריה, מיד אחר כך אבי התחתן ונולדה לו בת בשם טליה. אחרי טליה, שוב נולדה לאיציק בת בשם אדר. לאחר מכן נולד לאבי בן נוסף בשם דוד, גם על שם בעלי ז"ל. אחר כך לסיגל נולדה בת בשם נריה, ולאחר מכן לאלמוג נולד בן בשם עידו. אחרי שנה נולד לאלמוג עוד בן בשם מעיין, ולאחר שנתיים נולדה לאלמוג בת בשם מנור בסך הכול – 10 נכדים משלושה בנים ובת, והבת הקטנה מזי עדיין רווקה.

אנו חוגגים יחד את כל החגים שבתות ימי הולדת ואירועים משפחתיים.

עד 1990 הייתי עקרת בית ובעלי עבד ביהלומים.  בשנת 1990 אני ובעלי החלטנו לפתוח קונדיטוריה, ללא ניסיון. הבאנו עובדים, בהתחלה היה קצת קשה כי לא הכירו אותנו מספיק. כשהמקום כבר הרגיש קטן מידי, עברנו למקום יותר גדול ולקחנו ילדים בעלי מוגבלות עם תסמונת דאון כדי שתהיה להם תעסוקה. אהבנו אותם מאוד והעסק התחיל לפרוח, ולאט לאט תוך כדי עבודה למדתי לייצר עוגיות, עוגות בורקסים. את כל העבודה של הקונדיטוריה למדתי בעצמי, והפכתי לקונדיטורית, אני הייתי מייצרת ובעלי היה אופה.

לאחר 12 שנה הגענו להחלטה שאנחנו רוצים לסגור את העסק כי זאת הייתה עבודה קשה ומפרכת ואז בעלי חזר לעבוד ביהלומים, ואני התחלתי לעבוד בטיפול בקשישים. הייתי מאוד מסורה לעבודה ולאנשים שטיפלתי בהם. אנשים מכל סוגי המוגבלויות ולקויות. עבדתי בטיפול קשישים 12 שנה ולצערי הפסקתי לעבוד בעקבות נפילה ומצב בריאותי שהתפתח במשך הזמן. כיום, אני כבר לא עובדת 6 שנים, יצאתי כבר לפנסיה.

מסר לדור הצעיר

היום המצב שונה מאוד מהמצב הטוב שהיה בדורנו. אמנם הייתה לנו תקופה כלכלית לא טובה אבל ידענו בכל זאת לשמוח ולקבל את כל מה שיש, לשמוח בחלקנו. לא ביקשנו מותרות וגם לא קיבלנו את כל מה שרצינו בגלל המצב, אבל תמיד הייתה אהבה ושמחה והיינו מאושרים בחלקנו. גדלנו בלי אינטרנט, ובלי טלפונים, ובלי טאבלט, מחשבים ועוד. היה לנו הרבה זמן איכות להיות עם החברים ועם השכנים והמשפחה באופן פיזי. על כן, חשוב שהדור הצעיר ידע להעריך ולשמוח בחלקו ולבלות את הזמן עם הקרובים לו.

בנוסף, חשוב שנימנע משנאת חינם ונהיה סבלנים וסובלניים אחד כלפי השני, על מנת שנוכל לחיות בעולם טוב יותר.

הזוית האישית

הנכד אורי דוד חלפון: אני חושב שנפלה בחלקי זכות להכיר ולחקור את העבר של משפחתי מצד אבא שלי. בנוסף, כנראה שאם לא הייתי מתעד את סבתא שלי במסגרת תוכנית הקשר הרב-דורי ועבודת שורשים, לעולם לא הייתי מגלה את המידע החשוב הזה מהעבר של משפחתי וכמובן, גם זכיתי להכיר יותר טוב את סבתא שלי ולבלות איתה זמן איכות.

אני חושב שזה שיש תיעוד לעבר המשפחתי שלי זה דבר חשוב מאוד, וזאת בעיקר משום שאני הנכד הראשון שעשה עבודת שורשים על הצד המשפחתי של אבא שלי וזה דבר שמרגש אותי מאוד.

בחרתי בציטוט הזה משום שהוא מדגיש את הפער בין איך שסבתא שלי גדלה, לבין איך שאנו גדלים בדור הזה. היום אנחנו הרבה יותר תלויים בטכנולוגיה ולא יכולים לראות את עצמנו בלי טלפון למשל. אני לוקח את העצה של סבתא שלי ומאוד משתדל לשלב בחיים שלי גם פעילויות וזמן איכות עם חברים שלא תלויות בטכנולוגיה. לכן אני למשל בצופי ים ואני מאוד נהנה שם מהטבע וגם וההיכרות והגיבוש החברתי.

בחרתי למילה "בעל מוגבלות" כמילה מהמילון משום שהיה לי חשוב להבין את הפירוש המדויק שלה, ולהדגיש את החשיבות של קבלת האחר והשילוב בחברה, כפי שסבא וסבתא שלי נהגו לשלב ילדים בעלי מוגבלות עם תסמונת דאון כעובדים בעסק המשפחתי שלהם בקונדיטוריה.