מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי צפורה קורץ. הוריי, מנחם מנדל וחיה הרשקוביץ ז"ל, עברו את תקופת מלחמת העולם השנייה באירופה. אבי במחנה עבודה בהונגריה ואמי במחנה אושוויץ, הידוע לשמצה.

הם הכירו זה את זה עוד לפני המלחמה ומשהסתיימה זכו להיפגש והגיעו יחד למחנה עקורים של הג'וינט שנקרא: "קבוץ השבים" בסנטה- קרוצה, איטליה. במקום זה, בזמן שחיכו לעלות לארץ ישראל, הם נישאו, ואף אני, בתם הבכורה, נולדתי שם בשנת 1947.

בשנת 1948, בהיותי בת שנה, עלינו ארצה באוניית מעפילים בשם "פנמה". הוריי הגיעו דרך עתלית לבית עולים ושוכנו באוהל לזמן מה, משם העבירו אותם לגב-ים לדירה בת שלושה חדרים, כאשר בכל חדר שוכנה משפחה אחרת (!)

בגלל קשיי הפרנסה, עברו לעכו, שם גם נולד אחי – יעקב, אך המקום לא היה לרוחם. הם חיפשו מקום לגדל בו ילדים מתוך רווחה כלכלית ויותר מכך – רוחנית. ידידים מאיטליה שעלו אף הם לארץ ושמרו אתם על קשר, המליצו על מושב חדש בשם: "הזורעים" שבגליל התחתון, וכך בשנת 1952 מצאו עצמם עוברים למושב מתוך תקווה כי פה אכן יהיה להם חלב מהפרה, ביצים מהתרנגולת, עוף, ירקות וגידולים, ובעיקר – חברה מוכרת, מהבית, לפי רוחם.

במושב קיבלנו בית מהסוכנות. בית פירושו חדר אחד גדול ועוד חדרון קטן ובו כיור עם ברז. זה הכל! לא מטבח. לא שירותים. לא מקלחת. המקום היה בעמק והתנאים קשים: חום בלתי נסבל בקיץ ומלא בוץ בחורף. אבא היה אדם חרוץ ויצירתי ומיד ניגש למלאכה: במו ידיו בנה לבית הקטן מטבח עשוי עץ מהקרשים של ה"ליפט" (מכולה מעץ) וכן אמבטיה שהיתה בעצם חבית חצויה לשניים, השרותים היו ביתן קטן מעץ במרחק מה מהבית. גם אימא החרוצה לא טמנה ידיה בצלחת והצליחה לשוות לבית אווירה נעימה בתפירת וילונות ומפיות רקומות מעשה ידיה.

התאורה הייתה מנורת נפט שמילאו בה נפט כל ערב והמקרר היה על קרח. כדי לשרוד בחום הנורא, שמו על גג הרעפים ממטרה שהסתובבה והתיזה מים קרירים ועל החלונות פרסו סדינים רטובים בנסיון לקרר מעט את הבית. הכביסה- נעשתה, כמובן, ביד, בקערה עם מים, היה מן מגש ברזל גלי שעליו שפשפו היטב את הבגד לניקוי. הגיהוץ היה חגיגה בפני עצמה. ב"בית העם" קיבל כל תושב זמן קצוב לגיהוץ על גבי גחלים. אימא אספה את כל הבגדים לגיהוץ ולקחה אותנו הילדים איתה על גבי סוס ועגלה, שם נהנינו מזמן משחק בחברתם של ילדים נוספים שהגיעו עם אמהותיהם למקום. אגב, את הבגדים גם תפרה לנו אימא בעצמה.

היו אלו ימים של עבודה קשה ומפרכת, מבוקר עד ערב: לטפל במשק, לחלוב את הפרות (בידיים!), להאכיל את התרנגולות, לאסוף את הביצים מהלול, לטפל במסירות באפרוחים, בשדות ובסוסה, יחד עם עבודות הבית: הכביסה, הנקיון, גיהוץ, בישול על גבי פתיליה, לא היה גז ולא חשמל… כל זה תוך גידול הילדים הקטנים, במושב הצטרפו למשפחה שני אחי הנוספים: יצחק וישראל. ללא ספק היו אלו זמנים עמוסים, מלאי מעש ומאתגרים עד מאד!

גם מבחינה בטחונית לא היה פשוט. המקום היה קרוב לגבול עם ירדן ופדאיונים (מחבלים) היו פולשים בלילות וגונבים מכל הבא ליד: פרות, סוסים, תרנגולות ואפילו כביסה שנותרה לייבוש על החבל. הם כמובן לא בחלו בשום אמצעי, כולל שמוש בנשק חם בשעת הצורך! אנחנו, הילדים, פחדנו מהם מאוד ובלילות היינו מצמידים לדלת הבית שולחן, כסאות וכל דבר כבד כדי שלא ינסו לחדור לביתנו. אמנם היתה שמירה צמודה על ידי התושבים שפיטרלו כל לילה בתורנות, אך עדיין שלט הפחד. אבא היה עובד בלילות על הטרקטור בשדות, אני זוכרת איך הייתי מתעוררת חרדה בלילות, ניגשת לחלון כדי לוודא שאני אכן מבחינה בו מרחוק ולא קרה לו כלום.

במשך היום היינו הילדים שותפים להורים בעזרה, אחרי הלימודים, כמובן. ידענו שהם זקוקים לעזרתנו והתגייסנו אליה בכל המרץ. כל מה שעשינו היה בשמחה ומרץ נעורים. יצאנו לשדות להביא אוכל לבהמות, למדנו לנווט את הסוסה לכל מקום – בכלל, ההורים לימדו אותנו לנצל כל רגע ולהנות מיגיע כפיים ויצירה עצמית.

יצרנו לעצמינו משחקים מדומיינים. את ה"פליימוביל" של היום החליפו הכפתורים, כל כפתור קיבל שם לפי גודלו וצבעו והפך לדמות במשחק. בנינו לנו גם בית מקש לשהות בו כמשחק, אספנו בולים ממכתבים שקיבלנו וכן עטיפות של סוכריות יקרות ופשוטות והיינו מחליפים בינינו ומטפחים את האוסף. אימא המוכשרת סרגה לנו בובות ודובונים למשחק (היא המשיכה לעשות זאת עד שנותיה המאוחרות גם לנכדים ולנינים…), למדנו לשחק שחמט ולנגן, טיפסנו על עץ התות ועץ התאנה שהפכו למקום משחק קבוע, היינו ילדים שמחים ומאושרים!

היום אני מתבוננת על כל זה בהשתאות גדולה ולא יכולה שלא להתפעל ולהודות להשם ולהוריי היקרים. הם, שעברו את התופת שם באירופה ובאו לכאן, דוקא הם, לימדו אותנו כיצד לחיות בשמחה בכל עת ובכל מצב. אחרי כל מה שעברו, עלו לכאן, לארץ, וגם פה לא ליקקו דבש – ובכל זאת הקימו בית נפלא, הסתכלו תמיד קדימה במטרה להמשיך ולהקים דורות. איך החדירו בנו אהבת חברים, אהבת ארץ ישראל, שמחה והסתכלות חיובית על כל מצב! כמה השקעה, רצון ומסירות נפש היו כרוכים בכך!!

זכיתי שאימא היקרה הייתה אצלי בשנותיה האחרונות. היא נפטרה בגיל 98 בביתי בשבת קודש כאשר סביבה ילדים, נכדים ונינים. זכתה לראות דור חמישי.

אבא ז"ל נפטר צעיר יותר, בגיל 76. בסוף ימיו אמר שהוא מודה לה' על הנחת שזכה לראות, כי אחרי מה שעבר לא היה מאמין שיזכה בכל אלו….

הלוואי שנזכה להמשיך את המורשת המפוארת שהעבירו לנו, יהי זכרם ברוך.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023.