מאגר סיפורי מורשת

אנחנו: לאה חן, אורי לבקוביץ, ליאון מנדיל ודוד טרסר תלמידי כיתה ה-3 בבית הספר נגבה בראשון לציו, תיעדנו את הסיפור של חנה פוטרמן (סבתא של לאה חן) מצד אימא שלה, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי.

סבתא חנה מספרת על בית הוריה 

שמי חנה, ואני הבת של סוניה ופסח דנק.

אימא שלי נולדה ברוסיה. לאימא שלה קראו לאה ולאבא שלה קראו יעקב והוא נלחם בפרטיזנים ומאז שהלך לא ראו אותו יותר. לפני לכתו ביקש שסבתא לאה תיקח את הילדים ותברח. סבתא לאה ברחה עם הילדים: אמי ואחיה לרוסיה הלבנה.

בשנת 1943 כשהרוסים לקחו את היהודים ממחנה העבודה, הגיע בחור יהודי בשם אביגדור שברח מהמחנה וביקש מחסה מהחורף הקשה וסבתא לאה נתנה לו להיכנס והיא נתנה לו ממה שהיה להם לאכול ודאגה שיתחמם. הוא נישא לסבתא והם היו ביחד עד מותו בשנת 1972. עד אז אימא שלי לא ידעה שהיא מאומצת.

לאימא שלי (סוניה) היו שני אחים שנפטרו בשואה מרעב. הם מתו בידיים שלה.

אחד מהסיפורים על אימא שלי כשהייתה בשואה, באחת הפעמים כשהלכה להביא משהו לאבא שלה, תפס אותה גרמני ושאל אותה: "לאן את הולכת ילדה?" היא ידעה שאם היא תגיד לו היכן אבא שלה מתחבא, הוא יהרוג אותו. שכן שלה ראה אותה, ושאל את הגרמני: "למה אתה מפריע לילדה מסכנה?" הגרמני הרג את השכן ואימא שלי ניצלה למרות שהוא הכה אותה, אך היא קיבלה פוסט טראומה מאירוע זה והפכה אילמת למשך שלוש שנים.

אבא שלי נולד בפולין, לאימא שלו קראו טובה ולאבא שלו קראו משה.

כאשר נודע לסבתא שלי שהגרמנים מתקרבים לגבול הפולני, החליטה לאסוף את ששת ילדיה והיא בתהליך הריון מתקדם, ולחצות את הגבול לפולין, סבי היה באותו זמן חייל בצבא הפולני.

הצבא הגרמני סגר את הגבול בדקות שסבתי הגיעה לגבול עם ילדיה. מראה סבתי, ששת ילדיה וביטנה ההריונית עוררו את רחמיו של החייל הגרמני והוא איפשר להם לחצות את הגבול לרוסיה. את ילדיה חוץ מאבי פיזרה בבתי יתומים והשאירה את אבי פסח איתה לעזרה.

אבא שלי היה ילד מאוד חכם. כילד בן 10 עזר לאמו בסחיבת גופות למשרפה ומכירת תפוחי אדמה.

בסיום המלחמה כאשר הם לא ידעו מה קורה עם סבי שעבר מהצבא הפולני המובס לצבא הרוסי, סבתי התחילה לאסוף את ילדיה מבתי היתומים. מקרה קשה היה כאשר ביקשה את בנותיה מהמנזר בה הן היו והנזירות סרבו להעביר לה את בנותיה. כאשר ישבה עם אבי שנילווה אליה ובכתה לא ידעה שמאחוריה חיילי הבריגדה היהודית שהבינו מהשיחה באידיש שהתנהלה מה קרה. הם ירדו ביחד איתה חזרו למנזר ואילצו את הנזירות לשחרר את דודתי מהמנזר.

אחרי שעברו למחנות העקורים באיטליה מצאו את סבי חי וקיים.

הם עלו לארץ וגרו ביפו. אבי התגייס לפלמ"ח בשנת 1948 ואחר כך סופח לצה"ל והיה גשש בחטיבת אלכסנדרוני. מפקדו היה יצחק שדה. הרבה לא היה מספר לנו כי אסור היה שנדע.

בתור בת לניצולי שואה ראיתי שכל מי שסביבי כמהה למשפחה והיו דברים שלא הבנו וזכורים לי במיוחד, למשל: אסור היה לאחר, כי ההורים שלי היו מפחדים שקרה לנו משהו, הם היו נזכרים במה שהם עברו (מי שמאחר ככל הנראה נתפס), אסור היה לשרוק בבית בגלל תקיפת כלב הזאב הגרמני בשריקה על אמי, אסור היה ללכת עם גרביים כי זה סימן לאבלות, אסור היה להשאיר אוכל בצלחת ונאלצנו לאכול גם מה שלא אהבנו, אסור לנו לזרוק אוכל, אם לא אהבנו את מה שהכינו אז אין אוכל אחר פשוט אל תאכלו.

חיבוק היה מצרך נדיר בביתנו.

ארוחות שישי לא היו, אני זוכרת שהייתה לנו שכנה דתיה שהייתי הולכת אליה בשישי והיא הייתה עורכת את שולחן השבת והייתה לה צלחת בצורת דג לדגים הייתי מסתכלת בפליאה.

חנה ואמה

על ילדותי

למדתי בבית ספר ירושלים בבת ים. בבית הספר היתה נהוגה תלבושת אחידה חולצה תכלת מכופתרת וחצאית כחולה. אחד הדברים שזכורים לי מבית הספר זה המנהל דוד פלד, הוא היה זוכר את שמות התלמידים ונותן יחס אישי כאילו כל אחד הוא הילד שלו.

הוא תמיד דיבר בשפה צחה ורהוטה. בכל יום שישי תמיד היה משמיע את שיר המעלות בביה"ס וכל ביה"ס התכסה באווירת שבת. בכל בוקר היה מקבל את כל תלמידי בית הספר בחיבוק, הוא הכיר כל ילד בשמו והיה מתנהג לכל ילד בסבר פנים יפות.

יום אחד ביקשו מאיתנו לבוא עם שיר מהבית. מכיון שבבית דיברו עברית, אבל לא גדלו על שירי ילדות עבריים אימא שלי לימדה אותנו את השיר "פוסיקדה"  ברוסית (שתמיד תהיה שמש…). כשסבתי היתה מגיעה היא הייתה שומעת את השיר "האידישע מאמא" והיתה שרה בקולי קולות ובכל אירוע .

ההורים שלי לא למדו בבי"ס מעולם, גם לא בארץ הם ישר התחילו לעבוד. אבי ז"ל למד לבד לקרוא ולדעתי לא ידע לכתוב ולמרות כל זה הגיע להיות יו"ר ועדי עובדים והיה אדם מצליח. אמי למדה כשאחי הגדול עלה לביה"ס, למדה איתו לקרוא ולכתוב ולמרות הקושי הקימה משפחתון ולימים קייטרינג. אנחנו גדלנו בידיעה שאין דבר העומד בפני הרצון והכל זה אמונה ולראות את הטוב.

בגלל שאני למדתי בבי"ס בארץ רגיל כמו היום אז אין הרבה הבדל בין מה שהיה אז להיום.

כל שבת היינו בפיקניק בפארק הירקון במקום קבוע. שהינו עורכים שם בת מצווה ימי הולדת ועם השנים אפילו הבנות שלי היו מגיעות לשם. היינו משחקים שם משחקי כדור, חבל, קלפים ועוד.

הייתה לנו בני משפחה שהיו גרים בקיבוץ יקום, והיינו נוסעים אליהם בשבתות, כל היום היינו מטיילים ברפתות, והיינו הולכים למפעל שלהם לייצור פלסטיק. לצהריים היינו אוכלים יחד עם כל חברי הקיבוץ.

אני הייתי במועדון "כנרת" שם בעצם היינו בטיולים, פעולות, הייתי מתנדבת עם נוער בעל מוגבלויות תמיד הייתי פעילה קהילתית.

חנה עם אימא שלה סוניה (שרה) ביום הולדת בגן

חנה עם ורד אחותה הקטנה וסבתא לאה (אימא של אימא שלה) 

חברי ילדות

היו לי שלוש חברות ילדות: שושי שמלווה אותי כחברה מכיתה א' עד היום ואנחנו בקשר חברי הדוק, כוכי שהתחברנו בתיכון ואנחנו בקשר עד היום, היא גרה בארצות הברית, וציפי שהתחברנו במועדון ולצערי נהרגה בתאונת דרכים מזעזעת. היינו מבלות  בפארק ברמת הנשיא. כל יום שישי הלכנו לראות סרט בקולנוע "רמת יוסף" בצהריים. עיריית בת-ים הייתה מביאה סרטים ל-"גן הניצחון" והיינו פורסות שמיכה וצופות בסרטים.

לא מזמן היה מפגש מחזור של כל הבנות שהיו איתי בתיכון. ישבנו בחוף הים. המפגש היה מרגש מאוד מלא חוויות בהתרגשות עצומה.

משחקי ילדות

משחקי קופסא או מחשב לא היו בבית, אז היינו ממציאים משחקים. לוקחים כוס חד פעמית ועושים חור בקרקעית, מעבירים חוט ונותנים לכל החברים וככה היינו מדברים כי לא היה פעם טלפונים. היינו אוכלים משמש ומהחרצן היינו משחקים בגוגואים. לקחנו אבן, עושים קו וזורקים אבן, מי שהיה הכי קרוב לקו היה המנצח. שיחקנו גם בגומי, חבל וב-5 אבנים. שיחקנו גם ארץ עיר. לי בבית הייתה בובה אחת, יום אחד ראיתי ילדה קטנה שרצתה בובה כמו שלי, אז הבאתי לה אותה ויותר לא היו לי בובות, ההורים שלי לא קנו חדש. סבתא סורגת, קלאס בובה, מחניים, ארץ עיר. הייתי אוספת מפיות, והיינו מחליפים מפיות בין חברים.

טיולים ופנאי

לאבי לא היה רכב בהתחלה והיינו יוצאים לטיולים מאורגנים דרך עבודתו "אלקו" הטיול הזכור לי הוא לירושלים לאחר הכיבוש 1967, הייתי כבת שש ונסענו לכותל ולא אשכח את העט מטריה שקנו לי באחד הדוכנים.

כשאבי קנה אוטו היינו נוסעים לטייל בארץ וחוויות נפלאות זכורות לי. נסענו לכנרת ישנו בבונגלו ובילינו כמה ימים בכינרת. עלינו לצפון ל"סחנה" ושם היינו מניחים אבטיחים במים כדי לקרר אותם. נסענו לנחל אלכסנדר, לצפות בצבים וחוויה מצחיקה שאבי חנה במקום שבעקבות הגאות האוטו שקע וברגע האחרון חילצנו את הרכב.

חנה בטיול בסחנה

כשבנותיי היו קטנות בילינו בהמון מקומות כגון: גינוסר (קיבוץ), כפר חיטים (קיבוץ), הכינרת, ים המלח, החרמון, אילת, צפת ובקיבוץ דגנייה. בטיול לקיבוץ כפר חיטים, היינו בהלם שכל בית אירוח היה עשוי מעץ, הם היו נראים ישנים. למחרת בבוקר ישר לאחר שקמנו יצאנו לטיול, כולם היו עייפים אך נהנינו מאוד.

יום אחד, בעלי אמר לבנותיי: "תארזו תיק עם בגדים, אחרי זה תחזרו לישון. עוד כמה שעות האיר אתכן ונלך לטייל בצפת", בצפת טיילנו בקברות הצדיקים ובעיר העתיקה. כשסיימנו את הטיול החלטנו לחפש מקום לישון, התקשרנו לקיבוץ דגנייה ושאלנו האם נוכל לישון שם בלילה, כמובן שהם הסכימו, כשהגענו עשינו מנגל.

חגים וחגיגות

מאחר והורי היו ניצולי שואה הם התכחשו בצעירותם לדת. לא חגגנו בהתחלה את חגי ישראל ואפילו נמנענו מתוך כעס למה שקרה בשואה ולאובדן העצום שחוו. עם השנים חזרו והתקרבו לדת אבי חזר לבקר בבית הכנסת ארוחות שבת היו בבית והחגים חזרו לביתנו בעיקר כאשר נולדו הנכדים ולאבי היה חשוב להעביר מורשת הדת.

בליל הסדר היינו קוראים את ההגדה עד הסוף, זה התחיל עוד מסבא משה, אבא של אבא שלי, שהיה חשוב לו שכל סועד יקרא קצת באגדה. אחרי שסיימנו לקרוא את ההגדה, היינו עושים הפסקה, נחים קצת, ושרים שיריי ארץ ישראל מתוך שירון שהדפסנו במיוחד. עד היום יש לי את השירים בבית.

חשוב לי לספר על יום כיפור, בכל יום כיפור, בצאת הצום היינו הולכים לבית הכנסת, כל המשפחה, שומעים את התפילות מבחוץ ומחכים שסבא וסבתא שלי יצאו מבית הכנסת ויברכו אותנו.

חגיגות משפחתיות החלו כאשר אנחנו התרחבנו, משפחותינו גדלו והיינו נפגשים בשמחה בבריתות וחתונות וכו'.

כשבתי הבכורה הייתה ילדה, היינו הולכים לאימא שלי לחגוג פסח כל שנה. את הבישולים היינו עושים: אני, הבת שלי, אימא שלי, אחותי ואבא שלי ז"ל. באחד מלילות הסדר, הייתה סתימה בקו הראשי של המטבח ואי אפשר היה להשתמש בכיור, אז עשינו כלים בתוך המקלחת. בגלל שהבת שלי הייתה הכי רזה, אז הכנסנו אותה למקלחת והיא שתפה את הכלים.

זיכרונות משנות העשרים

בעלי ואני נפגשנו אצל חברתי שושי התאהבנו ונישאתי בגיל 18 לכן לא שירתי בצבא.

את שנות העשרים שלי ביליתי כאם לתינוקת קטנה ומתוקה ושמה לימור. חוויות גיל העשרים סובבות סביב אימהות עם כל הקושי שבדבר בשילוב עונג אדיר.

המוסיקה שהתנגנה בביתי הייתה מוסיקה מזרחית. לדוגמא שימי תבורי.

הזוית האישית

לאה: למדתי שתמיד צריך להיות אנשים טובים, לא משנה למי ובאיזה מחיר.

ליאון: למדתי שבכל דבר רע יש דבר טוב ולהפך, למדתי לראות את העולם בוורוד.

דוד: למדתי שבכל דבר רע יש דבר טוב ולהפך.

אורי: למדתי שלחנה הייתה ילדות קשה, שלא היה לה אוכל, ההורים שלה היו ניצולי שואה ולא דיברו על זה.