מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה פרי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדותיי, עדי ואילה, יחד אנו מתעדות את סיפור חיי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

שורשים: דור שני, משואה לתקומה

הוריי נולדו במזרח אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה בעיירות שבהן היהודים היו רוב. אפפה אותם תרבות יהודית דתית ועמוקה. שפת הדיבור, העיתונות והספרות הייתה ברובה יידיש. אבי נולד בעיירה החסידית קוסוב באזור גליציה ואמי בזמושץ', פולין. כבר בילדותו הצטרף אבי לבני עקיבא ונדבק בחיידק הציוני, גישה שלא הייתה מקובלת בעיירתו. הוא שאף לעלות לארץ ישראל.

בעקבות פרוץ מלחמת העולם השניה (1939), כיבוש פולין וחלוקתה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות (רוסיה הקומוניסטית), הוא ברח לכיוון רוסיה בניגוד לדעת אדמו"ר חסידות קוסוב שקרא להישאר במקום. לאחר המלחמה התברר לו, לצערו, שהוריו ותשעה מאחיו עם שאר בני משפחתו נספו בשואה, רק אחותו ובעלה, שעלו לא"י לפני מלחמת העולם, ניצלו.

המעבר ממקום למקום ברוסיה הסובייטית, מסע של שרידות בסבל רב, בקור ובשלג, בחוסר ביטחון והחיים מיום ליום, ממקום למקום, באווירה של שנאת יהודים הביאה לכך שרבים מהם נפטרו בדרך במסע של נדודים.

אמי ומשפחתה נמלטו גם כן לברית המועצות ומשם הגיעו לחבל אוזבקיסטן ושם פגשו עלם חמד, אבי, וחופתם נערכה בעיר אוש בגבול קירגיסטן-אוזבקיסטן.

בתום מלחמת העולם, עם הבסת גרמניה הנאצית, הם הועברו על ידי ה"ג'וינט" למחנה עקורים בגרמניה (שם נולדה אחותי, שפרה) ומשם למרסי בצרפת. במרסי הועלו על אונייה לארץ ישראל, הגיעו ב -1949 לנמל חיפה והועברו למחנה צריפים ואוהלים בעתלית. כך החל פרק חדש: דרכם של עולים חדשים בארץ ישראל; משואה לתקומה.

זו ילדותי

שמי אילנה פרי, נולדתי בישראל, בבית חולים ליולדות בכפר סבא בכ"ב באייר תשי"ב, 17.5.1952. נולדתי להוריי שלום ישראל ויזלמן וצביה לבית הלפמן. הוריי היו עולים חדשים. הייתה להם התלבטות לגבי השם, אבי ז"ל רצה שם עברי ישראלי. בן דודי, שהיה יליד הארץ הציע את השם אילנה.

שם המשפחה בתקופת נעורי: ויזלמן, המשמעות בעברית: ראם, בעל חיים יפה ואציל. השם הזה מאוד יקר לליבי, בעיקר לאור העובדה שהוא נדיר ואין לו המשכיות. לימים, כאשר התחתנתי, שם משפחתי השתנה ל"פרי", שם המשפחה של בעלי, יהודה, הוא "פרי", זהו קיצור של "פרידמן", כי רצה שם עברי שיזכיר את השם המקורי.

כפי שכתבתי, הוריי הגיעו לעתלית ומשם הם הועברו לסידני עלי, כפר ערבי נטוש על חוף הים של הרצליה. גרנו במבנה בטון שהיה מיועד לפרות, שורת חדרים. מעבר מחדר לחדר היה כרוך ביציאה החוצה. השירותים היו במבנה פח בחצר. מקלחות היו בפחון נפרד בחוץ ובו מים קרים בלבד, ובחורף בגיגית בחדר כשאת המים חיממו בסיר על הפתיליה. מטבח לא היה, בישלו על פתיליית נפט. במקום מקרר היה ארגז, ובו בלוקים של קרח. כשנולדתי שמו כל רגל של מיטת התינוק בפחית נפט מחשש לנחשים ועקרבים. כך גרו הוריי כשמונה שנים ללא חשמל.

בשנת 1956, כשהייתי בת 4, עברנו לבית רגיל בנוף ים, שם הייתה לנו כבר רווחה: ארבעה חדרים, אחד לסבא וסבתא, חדר הורים, חדר לבנות וסלון. היו מטבח, שירותים, ומקלחת, כולל מים חמים. והתחדשנו במקרר חשמלי. הבית היה מוקף בחצר גדולה מאד, אבי פתח שם חנות ירקות, וממנה התפרנסנו במשך מספר שנים, בחצר בנינו גם רפת וקנינו פרה. סבא שלי טיפל בה, מכר חלב לשכנים, הכין בעצמו גבינה ושמנת, אלה היו מוצרי החלב שלנו.

בית כנסת היה בבית ערבי נטוש. סבא שלי נסע באוטובוסים למשרד הדתות בירושלים כדי להביא את ספר התורה הראשון. מאוחר יותר עבר בית הכנסת לצריף בנוף ים, שם התפללנו שנים ארוכות. אבי , לבקשת הרב של הרצליה ב', הרב גרשון חנוך פישמן, פתח בית כנסת במלון השרון, בית הכנסת הראשון בהרצליה פיתוח. אבי, בעל קול נעים, היה החזן בו וניהל אותו למעלה מ 40 שנה עד פטירתו בשנת תשנ"ז (1997).

בשכונה היו צרכנייה קטנה, וכן מרפאה קטנה וספריה. אוריאל אופק, סופר ילדים, גר בשכונה שלנו, ואשתו בינה ריכזה בחדר אחד את כל ספרי הילדים, דרך חלון הפונה לחצר החלפנו אצלה ספרי קריאה.

לימודי נגינה: מורה לנגינה הגיע פעמיים בשבוע לבית פרטי בו המשפחה אפשרה לתלמידים ללמוד שיעורים פרטיים בנגינה. האקורדיון נרכש עבור אחותי, ומאוחר יותר גם אני למדתי נגינה. זה היה ממש מותרות, והוריי עשו מאמץ גדול הן ברכישת האקורדיון והן במימון לימודי הנגינה.

זכרונות ילדות בולטים עבורי הן: המלטה של פרה, זו הייתה חוויה מיוחדת. בשבת, כשהפרה התקשתה בהמלטה, הזמנו את ד"ר דרייפוס, וטרינר דתי, שהגיע מהרצליה ליילד את הפרה. נוסף על כך, אני זוכרת שהיינו נוסעים באוטובוס לעיר, להרצליה, וקונים גלידה אחת משותפת או כוס גזוז אחת גדולה לאחותי ולי. זו הייתה עבורנו חוויה משמחת. חגיגת בת המצווה שלי, כמובן גם חקוקה בזכרוני. היא נחגגה בחצר הבית, סבתא שלי ואימא שלי בישלו את כל הארוחה, הוזמנו קרובי משפחה ואני "נאלצתי" לנגן באקורדיון.

בילדותי המשחקים הנפוצים היו: חמש אבנים, קלאס, על הסכין – זורקים סכין לאדמה ו"כובשים" שטח. קפיצה בחבל, קפיצות בגומי. גולות ובפסח- משחקים באגוזי לוז עגולים עם קליפה. תחביביי היו עבודות יד, לדוגמא, אימא שלי היתה גוזרת בד חלק, מציירת עליו, קונה חוטים ואנו רקמנו את המפה.

זכרונות של מאכלים המיוחדים למשפחתנו היו למשל שמנת תוצרת בית שסבא שלי הכין, ישנם מאכלים יהודיים מיוחדים למועדים שונים, שמקורם במזרח אירופה. גפילטע פיש, כרוב ממולא באורז ובשר, לפתן עם פירות יבשים, שזיפים, צימוקים, תפוחי עץ יבשים ורגילים. בראש השנה: צימעס (גזר מתוק) ועוגת דבש. לערב יום כיפור: קרעפלאך – כיסונים בשריים, וכן בהושענה רבה. בחנוכה: לביבות תפוחי אדמה, בערב פסח: חמיצה (בורשט), כבדים צלויים, צלי בשר. בפסח: חרוסת שאבא שלי הכין. חזרת שסבא שלי הכין, קניידלך ואטריות מביצים.  בשבועות ובתשעת הימים: וארעניקעס – כיסונים חלביים. את רוב המאכלים אנחנו ממשיכים להכין.

שירי ילדות היו בדרך כלל מושמעים על ידי סבתא שלי שהייתה שרה שירים ביידיש. את השירים בעברית למדנו בגן. אלו היו בעיקר שירי חגים וילדים שאת רובם לא נהוג לשיר היום. המוכרים הם "גינה לי חביבה", "רד אלינו אווירון", ו"ט"ו בשבט הגיע".

בילדותי, עשינו שימוש תכוף במגוון "תרופות סבתא" :

●     גוגל מוגל –  חלמון ביצה לא מבושלת מעורבת בדבש. נועד לפתור בעיות במיתרי הקול.

●     כוסות רוח – כוסות מיוחדות מזכוכית, חיממו אותן והצמידו לגוף, בדרך כלל לגב, נוצר ריקנות (ואקום) והדבר הביא לריכוז דם באותו מקום, להקל על בעיות שרירים, כאבי גב שונים, הצטננויות ובעיות נשימה.

●     מנורה כחולה – מנורת חשמל שנורתה כחולה והיא משמשת לצרכי ריפוי-חימום אברי גוף פצועים או חולים.

●     בבונג – צמח המשמש לרפואה, בדרך כלל בשתיה כמו תה.

לימודים

בילדותי, הגן היחיד בו הייתי הוא בגן חובה, גן אסתר בנוף ים, הגן הראשון והיחיד היה גן חובה (רק ילדים עשירים הלכו לגן פרטי לפני גן חובה).  הייתי ילדה ביישנית, בימים הראשונים אימא שלי ליוותה אותי כל יום לגן ונשארה איתי. יום אחד היא אמרה לי שהסוס שלנו ברח, צריך לחפש אותו. מתוך "אחריות והתחשבות" אפשרתי לה ללכת. מאז הסכמתי להישאר בלעדיה בגן.

לאחר מכן עליתי לבית ספר יסודי בנוף ים, מכיתה א' עד ח' (לא הייתה חטיבת ביניים). היה לי תיק מעור, ללא כתפיות כמו היום, אלא ידית כמו תיק מנהלים (מאד לא מתאים לילדים) וכן קלמר מעץ. למדנו כתיבה תמה והמחברות נחצו לשניים. כשהייתי בכיתה א' היו לראשונה שתי כיתות באותו מחזור. הייתה חסרה כיתה ולכן למדנו מחצית אחת בבוקר ומחצית שניה אחר הצהרים, מחצית אחת בכיתה ומחצית שנייה במקלט של קולנוע שהיה סמוך לבית הספר, המקלט היה ללא אוויר עם הרבה יתושים. בכיתה ב' שלחנו חבילות ומכתבים לחיילים באמצעות הוועד למען החייל, זכיתי לקבל מכתב תשובה ששמור אצלי עד היום. לימים התברר שהכותב שהיה אז טייס צעיר, הוא אביהו בן נון, שלאחר מכן זכה להיות מפקד חיל האוויר.

המכתב מאביהו בן נון

דמות מעניינת הייתה אחות בית הספר, האחות פאולה, במסגרת השמירה על בריאותנו, שקלו אותנו. לשם כך, לקחו אותנו לצרכנייה ושם נשקלנו במשקל שמיועד לשקילת שקי תפוחי אדמה. כל בוקר היה מפקד של כל ילדי בית הספר, עמדנו בטורים על פי הכיתות, התעמלנו בתרגילי בוקר והקריאו פרק בתנ"ך. בחג השבועות כל ילד בא עם טנא שנמסר לילד אחר. בפורים הייתה תהלוכת תחפושות בשכונה. בט"ו בשבט יצאנו לטעת עצים ברחבי השכונה. השתתפנו בשיעורי חקלאות, לכל כיתה הייתה ערוגה. בשיעורי מלאכה למדנו לסרוג ובעיקר לרקום, שמורים אצלי עד היום סינר ותיק מעשה ידיי.

תיק מעשה ידיי משיעור מלאכה

אסור היה לבוא לבית הספר בנעלי ספורט כי "זה לא בריא" ולכן בימים שהיה שיעור ספורט הבאנו את נעלי הספורט בשקית לשיעור בלבד. נהנינו מאוד בשיעורי הזמרה.

בכיתה ח' היה מבחן ארצי שנקרא "סקר" לבחינת ידע כללי. בסוף השנה כל אחד הביא "ספר זיכרונות" ריק משלו ורשמנו זה לזה מילים ואיורים לפרידה ולמזכרת. ("על החלון ישבתי וזיכרון ל… כתבתי"). בכיתה ט׳, התחלתי בית ספר תיכון. באותה תקופה היו שתי חטיבות לימודים, בית ספר יסודי מכיתה א' עד ח', שמונה שנות לימוד, וחטיבה שנייה, תיכונית, מכיתה ט' ועד י"ב, ארבע שנות לימוד. למדתי בתיכון העירוני בהרצליה, לא היו הסעות כמו היום, אני נסעתי  בתחבורה ציבורית לעיר.

לימודיי האקדמיים כללו תואר ראשון בלשון עברית ובפילוסופיה כללית באוניברסיטת תל אביב, לימודי תואר שני ותעודה בספרנות ומידענות באוניברסיטה העברית בירושלים.

החיים בארץ

מקום המדינה ואף לפניה ועד ימינו שזורים במלחמות קיום נגד אויבינו מסביב.

1956, מלחמת סיני, נקראת מבצע קדש: לאחר תקופה ארוכה של חדירות ופיגועים, ישראל פלשה לחצי האי סיני וכבשה אותו, בסוף המלחמה, בגלל לחץ אמריקאי, פינתה אותו. באחד הפיגועים שקדמו למלחמה, רצחו פדאיונים את דודי ודודתי שגרו בכפר הס, בדרך נס הרוצחים לא הבחינו בשני ילדיהם, בני 5 ו 3, שנותרו יתומים וגדלו אצל דודים אחרים בהרצליה.

הזיכרון שלי מהמלחמה: הייתי בת 4, בדיוק אז עברנו דירה, בתקופת המעבר המשפחה התפצלה, אבי ואני ישנו בבית החדש ושאר המשפחה בבית הישן. בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאני לבד, התחלתי לקרוא בקול ואז גיליתי את אחותי בחצר ליד שער הכניסה, התברר לי להפתעתי, שאבי גוייס בלילה לצבא ב"מבצע קדש", ואחותי בת ה-8 באה לשמור עלי.

בשנת 1967, מלחמת ששת הימים, הייתי בכיתה ט'. זכורה לי תקופת ההמתנה הארוכה לפני המלחמה, תחילתה עם סגירת מיצרי טיראן על ידי מצרים במטרה לבודד את הגבול הדרומי הימי ולפגוע בחופש השיט לישראל. זו הייתה תקופה של מתח ואי ודאות. אבי, שעבד בתעשייה הצבאית, נקרא לעבוד בשבתות, בימים ובלילות כדי לסייע למאמץ המלחמתי. בזמן הזה הכנו שוחות בחצר, בורות וסביב שקי חול, זה היה ה"מקלט" שלנו. במהלך המלחמה הייתה האפלה, אסור היה שייראה אור מתוך הבתים, וזאת על מנת שמטוסי האויב לא ידעו היכן לתקוף. בנוסף למתח הכללי במדינה, היה לנו המתח הפרטי במשפחה, התכוננו לחתונה של אחותי דאגנו לחתן שהיה מגוייס.

המלחמה הייתה קצרה, שישה ימים – ומכאן השם שלה, והסתיימה בניצחון מוחץ מול כל הצבאות שתקפו אותנו, החל במצרים ובהמשך ירדן וסוריה. ישראל כבשה את חצי האי סיני ורצועת עזה בדרום, רמת הגולן בצפון, ובמזרח שחררה את ירושלים וכבשה את יהודה והשומרון. בסך הכל שטח שהיה פי שלוש מכל מדינת ישראל. הייתה אווירת ניצחון, לראשונה נסענו לבקר במקומות הקדושים, במערת המכפלה, בקבר רחל ובכותל. הערבים בכל שטחי ארץ ישראל היו המומים מהניצחון המוחץ על צבאות מדינות ערב, ואנחנו טיילנו בכל רחבי יהודה ושומרון בחופשיות ואף שוחחנו עם ערביי המקום שזכרו את העברית מהתקופה שקדמה למלחמת השחרור. המלחמה פרצה בתחילת חודש יוני (5.6.1967) ובסוף אותו חודש (29.6.1967) חגגנו את החתונה של אחותי.

בשנת 1973, מלחמת יום כיפור, כבר הייתי נשואה. היינו כמדי שנה כל המשפחה במלון השרון, שם אבי ז"ל שימש כחזן שנים ארוכות. בצהרים קרעה אזעקה את תפילת יום הכיפורים, התחילה תנועת כלי רכב שאינה אופיינית ליום זה. ההלם היה גדול. המלחמה נמשכה 19 ימים, בחמשת הימים הראשונים הייתה מתקפה כוללת של הצבא המצרי על קו בר-לב, מוצבים שלנו נפלו, היו הרבה חיילים הרוגים ושבויים. בצפון, הצבא הסורי תקף ברמת הגולן, כבש שטחים כולל מוצב החרמון. בן דודי צביקה, הקרוי על שם דודנו צבי שנרצח 20 שנה לפני כן ב- 1953 בכפר הס, עלה עם חבריו מקורס טנקיסטים בחטיבה 7 לרמת הגולן ונלחם שם. ביום השביעי ללחימה, נפל בן דודי צביקה, בן 20 היה בנופלו.

רק לאחר חמישה ימים מפרוץ הקרבות, הצליח צה"ל להפוך את המשוואה, בדרום התחילו לבלום את ההתקפה המצרית, ובצפון הצבא הבקיע את קווי הסורים והחל להתקדם לעבר דמשק. בשלב השלישי של הלחימה, בדרום, הצבא ניהל קרבות קשים באזור החווה הסינית, צלח את תעלת סואץ וכבש שטח נרחב מעבר לתעלת סואץ. גם בצפון הצבא התקדם וכבש בחזרה את מוצב החרמון. המלחמה הייתה בעיקרה מול צבאות מצרים וסוריה, אך גם מדינות כמו עירק וירדן סייעו בידם. גם במלחמה זו נדרשנו להאפלה. המלחמה הזו הייתה טראומטית לכולם, מלחמה קשה, אבדות רבות, קברו את ההרוגים באופן זמני, צביקה נקבר בנהריה, ורק אחרי המלחמה התקיימה הלוויה, והוא הובא לקבורה בהרצליה, זה לכשעצמו היה טראומטי מאד.

שנת 1982 – מלחמת לבנון הראשונה, נקראה גם מבצע שלום הגליל ובקיצור מבצע של"ג, ארכה 16 שבועות (6.6.1982 – 29.9.1982). המלחמה התרחשה בצפון, ברובה בשטח לבנון בין ישראל לסוריה וארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון וביצעו פיגועים בישראל. זו המלחמה הראשונה שחווינו כהורים למוטי בן ה-4 ולבתנו הקטנה גתית, שהייתה רק בת חודשיים.

שנת 1991 – מלחמת המפרץ הראשונה (17.1.1991 – 28.2.1991). מלחמת המפרץ לא היתה ישירה בין ישראל למדינה אחרת, ארה"ב תקפה אווירית את בגדד (עיראק) ובתגובה עיראק שלחה טילי סקאד לעבר ישראל, במשך שישה שבועות נשלחו לישראל 35 טילים, כאשר היה חשש שיישלחו טילים כימיים ולכן כל האזרחים צוידו במסכות אב"כ, כל אחד לפי גילו, וכן נדרשנו להכין חדר אטום. בחדר, החלונות כוסו בניילונים עבים וסמרטוט רטוב בכניסה לחדר. כמו כן היה עוצר יציאות מהבית.

בשבת הראשונה של המלחמה, פרשת בא, היינו אמורים לחגוג את בר המצווה של בננו הבכור מוטי, השבת שתוכננה להתקיים במלון עם כל המשפחה המורחבת בוטלה. כל אחד נשאר בביתו, צמוד לחדר האטום שלו, ביום שישי היה עוצר, אפשרו במשך שעתיים לצאת להצטיידות לשבת, לא הצלחנו להשיג חלות והסתפקנו במצות. למזלי, הייתה לי עוגת שוקולד במקפיא, מציאה!! אפשר לערוך בה קידוש בבית כנסת!

בשבע וחצי בבוקר הייתה אזעקה ולאחר צפירת ההרגעה, התלבשנו והלכנו עם מסכות האב"כ לבית הכנסת, כמובן שהמשפחה המורחבת לא הייתה, חברים קרובים הגיעו, היה מניין מצומצם, התפילה היתה מהירה ומוטי קרא את הפרשה ואת ההפטרה. קידוש זריז וכל אחד התפזר לביתו. בצהרים, דפיקות בדלת. הרב יעקובוביץ, הרב הראשי של הרצליה, ורעייתו, באו אלינו לברך אותנו, למרות האיסור לצאת מהבית, הם טרחו ובגילם המופלג טיפסו לקומה חמישית והגיעו אלינו. מרגש מאד. המלחמה הסתיימה ערב פורים, בתום המלחמה חגגנו עם המשפחה והחברים, שמחה גדולה ואמיתית.

שנת 2006 – מלחמת לבנון השנייה, התרחשה בקיץ בלבנון בין ישראל והחיזבאללה, פרצה לאחר חטיפה של שני חיילי צה"ל ונמשכה 34 ימים. במלחמה הזו התפללנו לשובם לשלום של כל החיילים ובמיוחד לבננו מוטי ששימש כחובש קרבי ולאלירז, חתנינו היקר (אבא של עדי), שהיה לוחם בגולני.

אירועים מיוחדים בחיי ובחיי משפחתי

בשנת 1970 נפצע אבי קשה בפיצוץ במפעל של התעשייה הצבאית שם עבד, הוא נשרף כולו. בתאונה הזו שניים נהרגו ושניים שרדו. גרנו בנוף ים, לא רחוק מהמפעל, שמענו את הפיצוץ, ראינו את פטריית העשן, את האמבולנסים דוהרים ולא ידענו שגם אבא שלי שם. תהליך השיקום של אבי היה קשה וארוך, כשחזר הביתה היה קשה לזהות אותו בגלל הכוויות, האחיינית שלי בת השנתיים לא זיהתה אותו וברחה מפניו.

אירועים נוספים משמעותיים היו פטירת אבי ופטירת אמי, שניהם היו מאד משמעותיים בחיי ובחיי הילדים. עד היום אנחנו מקיימים מפגש משפחתי במוצאי החג הראשון של פסח, ערב לימוד לזכרו של אבי, ומפגש נוסף בסוכות. מגיעות המשפחות של אחותי ושלי בהרכב מלא, ילדים נכדים ונינים, כך במשך 27 שנים, אנחנו מקיימים את צוואתם לשמור על איחוד המשפחה.

תפקידים ומקומות עבודה

מקום העבודה הראשון שלי כסטודנטית היה בספרייה הציבורית ברמת השרון, עבדתי שם כשנה, הספרייה הייתה עמוסה מאד והעבודה אינטנסיבית.

לאחר שסיימתי תואר ראשון בחוג ללשון העברית ובחוג לפילוסופיה כללית באוניברסיטת תל אביב, המשכתי ללמוד ספרנות באוניברסיטת בר אילן, שם התוכנית הייתה בחיתוליה, לימודי תעודה בלבד. לאחר שנה עברתי ללמוד באוניברסיטה העברית בבית הספר לספרנות, שהיה ותיק ואפשר מסלול לקבלת תואר שני. המקצוע הזה נראה לי מעניין, ואפשר להישאר בעולם האקדמי, תחום מתפתח. בניגוד לעבר, כל המערכות ממוחשבות ונדרשת הכשרה מיוחדת ולמידה מתמדת. נהניתי מהעבודה, כי היא מצריכה שילוב של ידע מקצועי, תודעת שירות גבוהה וקשר אמיץ עם אנשים.

תוך כדי לימודיי באוניברסיטת תל אביב, התחלתי לעבוד כסטודנטית בספרייה המרכזית למדעי הרוח והחברה, לאחר תקופה קצרה, התקבלתי כעובדת מן המניין בספרייה למדעים מדויקים ולהנדסה, שם עבדתי בתפקידים שונים, וב- 16 השנים האחרונות כמנהלת הספרייה. התפקיד היה תפקיד מעניין ודורש השקעה רבה ואחריות. כשמובילים שינויים ומהלכים גדולים, הסיפוק רב.

הקמת המשפחה

בעלי ואני הכרנו באוניברסיטת תל אביב בחוג ללשון ובראש חודש אדר התקיימו האירוסין, בבית הוריי עם המשפחה המצומצמת. התחתנתי בי"ט באב תשל"א (1971) באולמי גיל בתל אביב (האולם כבר לא קיים), כאשר הייתי בת 19. זכיתי שאת שמלת החתונה תפרה לי אמי ז"ל שהייתה תופרת עלית.

בעלי, יהודה ואני, התברכנו בשלושה ילדים: מוטי (1978) ילד מחונן וכיום מורה מחנך ומרכז מקצוע בתיכון למחוננים, גתית (1982) מרפאה בעיסוק ומרכזת התחום במתי"א הרצליה, דפנה (1987) מנהלת משאבי אנוש ופיתוח ארגוני בחברת הייטק.

כולם ב"ה מאד מוצלחים, בעלי תואר שני, מאד יצירתיים כל אחד בתחומו, בעלי ערכים טובים ומנחילים אותם לצאצאיהם עם בני זוגם. ב"ה, זכינו!

עץ המשפחה שלנו

הכנו ספר דיגיטלי עם תמונות נוספות, כדי לצפות בו לחצו על הקישור: https://online.fliphtml5.com/mxzmh/lrop/

הזוית האישית

אילנה: למרות הקשר הקרוב והכמעט יומיומי, הייתה כאן הזדמנות להכרות עמוקה מעבר למה שמקובל.

עדי: נהניתי במפגשים שעשינו שהיו עם המורה וגם המפגשים שהיו רק סבתא. אני ואילה למדנו הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא, והופתעתי לגלות עליה.

אילה: למדתי מסבתא על כל הדברים שהיא חוותה ולא ידעתי עליהם קודם. גם דברים מסוכנים, מפחידים. היו לה המון ניסים והיא התגברה על הרבה דברים.