מאגר סיפורי מורשת

שמי הראל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור מחייו של סבי, אלי לוי, ומעלה אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

לסבא שלי קוראים אלי לוי והוא נולד בשנת 1951 בעיראק בחודש מרץ. בילדות אימא של סבא שלי גידלה את הילדים והכינה אוכל, היא לא עבדה ואבא שלו עבד בהקמת עמודי חשמל לטלפונים. קראו לזה עבודות דחק. כל שנה פיטרו אותו כדי לא לתת לו קביעות וככה זה נמשך שנה אחרי שנה.

ילדות

בילדות של סבא שלי הוא שיחק בכדורגל ומחניים, בחורף הוא שיחק בגולות. בתקופה הזאת סבא שלי שיחק בחיק הטבע, בזמן הזה ההורים לא השגיחו על הילדים. הפעם היחידה שסבא שלי חזר הביתה הייתה כשהיה צריך לאכול. כשסבא שלי היה קטן, הוא עבד בעבודת חקלאות בשדות תותים וככה הוא השיג את דמי הכיס שלו.

בית ספר

בשנת 1962 סבא שלי עבר מן המעברה לפתח תקווה, הוא היה כבר בכיתה ה' ונכנס ללימודים שהיו יותר קשים משידע. אבל הוא חושב שזה השפיע עליו לטובה ועזר לו בחיים. בבית ספר פעם לא היה חטיבת ביניים, היה בית ספר יסודי מכיתה א'-ח' ותיכון שהיה מכיתה ח'-י"ב. בבית ספר של סבא שלי הייתה תלבושת אחידה: מכנסיים חומים וחולצה דקה צהובה. המנהל של סבא שלי היה מחמיר ממש ומי שלא בא עם תלבושת אחידה, הוציאו אותו מהבית ספר. גם לחורף היה צריך לשים סוודר חום, אבל לסבא שלי ולהורים שלו לא תמיד היה כסף לקנות סוודר חום. אז הרבה פעמים בחורף סבא שלי הלך לבית הספר עם חולצה דקה. סבא שלי גם לא לקח כריכים לבית הספר. סבא שלי אומר שפעם הלימודים היו ממש קשוחים ואף ילד לא הפריע למורה ללמד. גם הרבה פעמים סבא שלי היה הולך לספריה ונשאר שם שעות כדי להכין שיעורי בית כי לא היו לו ספרי לימוד ולא היה לא מקום ללמוד בבית.

תקופת המעברות

סבא שלי ומשפחתו עלו לארץ כשהוא היה בן חודש בערך, ב-5 למאי הם הגיעו בטיסה לשדה התעופה בן גוריון, משם העבירו אותו למקום קרוב לחיפה שנקרא "שער העלייה" ומשם פיזרו את כל העולים למקומות שונים ואת המשפחה של סבא שלי העבירו למעברה בפתח תקווה (מעברה זו שכונה גדולה של אוהלים). סבא שלי אמר שהביאו הרבה יהודים בשנתיים האלו, עלו 200 אלף יהודים לארץ ושמו את כולם באוהלים. זאת הייתה שנה מאוד גשומה, היה קשה מאוד לחיות בתנאים האלה באוהל, לא הייתה רצפה, הכל היה בוצי, בכללי התנאים היו מאוד קשים וכך הם גדלו בתקופה הזו לא מעט זמן. לאחר שנה הממשלה הקימה צריפים, הצריף כמובן עשוי מעץ ובצריף הזה הם גרו כעשר שנים (שנת 1951 -1961), צריף בגודל ארבע על שתים עשרה מטר, אין בו מקלחת, אין בו שירותים וכל המשפחה צריכה לחיות ככה, אין מטבח, לא היה מחולק לחדרים שונים, אין בו כלום. סבא שלי התקלח רק פעם בשבוע, הם היו מחממים מים בפרימוס (מכשיר שמחמם בעזרת נפט) ממלאים אותו בנפט, מדליקים אותו, ואז החום נוצר ומניחים עליו דוד בגודל של דלי ענק שהיה עשוי מפח ומחממים שם מים. אחר כך נגר בא לצריף של סבא שלי ובנה לו מקלחון. המקלחון הזה הוא חדר קטן שממלאים במים חמים וקרים כדי לנרמל את הטמפרטורה וככה הוא התקלח.

לסבא שלי היו שירותים משותפים שהיו מחוץ לצריף, כמו שרואים שירותים כימיים באתריי בניה. אז בנו להם חדרון מטר על מטר מעץ והיה בור בעומק של כמה מטרים שהעירייה חפרה וסבא פשוט היה נכנס לשירותים ומתפנה. הוא אמר שאין מים ושהיה צריך לצאת החוצה בשביל לשטוף את הידיים במי ברז מצינור. השירותים האלה לא היו רק של המשפחה אלא משותפים להרבה משפחות. כל כמה חודשים כשהבור התמלא בצואה היו מחברים צינור עבה מאוד ושואבים את כל הצואה, הוא זוכר שזה היה מגעיל אבל זה מה שהיה.

עבודה ועיסוק

אחרי שסבא שלי סיים את התיכון והיה בן 18, הוא עבד במפעל שקראו לו מיכון בניין. זה מפעל בפתח תקווה שהיו מייצרים בו פיגומים לבניין. הוא עבד שם ממש עבודה קשה, הוא היה צריך לרוקן צינורות ממשאית שהגיעה ואחרי שיצרו את הפיגומים לבניין הוא היה צריך להעמיס אותם על המשאית, עבודה ממש קשה. לאחר שסבא שלי סיים את התיכון ואת הצבא, הוא החליט ללמוד הנדסה כי הוא למד את זה בתיכון, בגלל שהוא היה שלוש שנים בצבא, החומר קצת נשכח אצלו, אז הוא למד מתמטיקה ופיזיקה ארבעה חודשים כדי לרעננן את זיכרונו. כעבור כמה חודשים פרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא יצא למלחמה במשך חצי שנה ורק כשחזר הוא התחיל את הלימודים באוניברסיטה. אז הוא התחיל לעבוד כמהנדס, הוא עשה את זה כל החיים שלו עד הפרישה שלו.

מסר לדור הצעיר מסבא שלי

סבא אומר: "הילדים של היום חשופים לרשתות האינטרנט ויכולת הלמידה שלהם גבוהה יותר, כתוצאה מכך היא רבה לאין שיעור מתקופתנו. לכן הידע שלהם ביחס לילדי העבר בגילם רב יותר. בנוסף, היות והוריהם משכילים יותר מהורינו, התקשורת טובה יותר ויש מענה טוב יותר לצרכים שלהם. כל זה מניב בסופו של דבר מבנה אישיות חזקה יותר. הרבו בידע והשכלה. התמידו בלימודים. מחטיבת ביניים לתיכון ומשם לאוניברסיטאות ועוד היד נטויה, כי רק כך תרומתכם לחברה תהיה הגבוהה ביותר, וכפועל יוצא תהיו שבעי רצון ומאושרים. כבדו את הוריכם ויכבדו אתכם, כי רק כך תבנו בצורה הטובה ביותר את עתידכם."

הזוית האישית

הראל הנכד המתעד: נהניתי מאוד לעשות את התכנית הזאת, עניין אותי לשמוע את כל הסיפורים של סבא שלא ידעתי, על המעברה על הילדות וגם על זמני הבית ספר. אני חושב שהתכנית הזו עזרה לי לקשר עם סבא שלי עוד יותר וזה באמת המטרה של עבודת חקר. גם כשהלכנו לסיור במוזיאון היה ממש מעניין. אני רוצה לומר לך תודה, סבא, על כל מה שסיפרת לי עליך ועל כמה שהבנתי על הדורות הקודמים בזכותך. אני מאחל לך אושר, הצלחה, בריאות, שמחה ואני מקווה שתצליח בכל מה שתרצה.

סבא אלי: העבודה המשותפת בעיני הייתה מהנה, גם מפני שזו הייתה הזדמנות לעבות את הקשר בינינו ,להכיר טוב יותר זה את זה וגם מעצם העובדה שאני יכול להעלות זכרונות מתקופת הילדות והבגרות שלי. אני מאחל לך המשך הצלחה בלמודים. תקדיש גם חלק מזמנך לחוגים שאתה אוהב .זה מכניס עניין לחיים ותורם רבות גם בעתיד. ותהדק את הקשרים עם החברים הקרובים והאהובים עליך. אתה ילד נבון וחכם, אני מאחל לך אושר והצלחה.