מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, סבתא אסתר, חיה במרוקו הספרדית חיים נפלאים.

הייתה לה משפחה נפלאה, היא למדה בבית ספר יהודי ״אליאנס״, היו לה חברות רבות, נוצריות ויהודיות ובית גדול. "גרנו כמו מלכים", היא אומרת. עד גיל 14, היא חיה את החיים הנפלאים האלו בלראצ'ה. היא הכירה את ישראל, ידעה קצת עברית, ואפילו היו תמונות של בן גוריון בבית סבתה, אך בכל זאת, שום דבר לא הכין אותה לזה שהיא הייתה חייבת לעלות לארץ בעקבות אחותה הגדולה.

בשלב הזה התחיל הפרק המיוחד ביותר בחייה.

אבל בואו נחזור להתחלה. סבתא שלי נולדה בשנת 1947 בלראצ'ה, עיר נמל בצפון מרוקו. אמה הייתה עקרת בית, והייתה בבעלות אביה חנות. היו לה ארבע אחיות, שתיים  גדולות ושתיים קטנות, וחיים מאוד טובים, כאמור. חיים מיוחדים ושופעים, אי שם במרוקו, דבר לא חסר להם.

כשסבתי הייתה בת 14, אחותה הבכורה, מרים, בת 17 דאז, הצטרפה לתנועת נוער ציונית. כל לילה, היא יצאה לפגישות עם חברים, בהן דיברה על המדינה, על בן גוריון, על ישראל. יום אחד, היא הודיעה להוריה שהיא רוצה לעלות לישראל. "לא באמת היה להורים שלי מה לעשות, כל הכרטיסים למטוס כבר היו מוכנים", אך הם לא רצו לשלוח אותה לבד, אז הם שלחו את אחותה האחרת, מרסל, בת 15 וחצי, איתה.

התברר שהן לא נסעו לישראל, אלא להכשרה מקצועית בטולוז שבצרפת, כדי להסתגל לתנאים במדינה. שם בטולוז, הן סבלו מאוד במשך כמה חודשים. "כאילו פירקו לנו את המשפחה", אומרת סבתא. ה'פירוק' הזה, הוביל לעצב גדול. נוכחות אחיותיה הייתה חסרה, וכשהמשפחה שמעה על הסבל שלהן במכתבים ששלחו מטולוז, הוריה הגיעו למסקנה שאסור להשאיר אותן לבד, ועלו לארץ בעקבותיהן. כשסיפרו לסבתי שהיא עומדת לעלות, היא לא הבינה מה רוצים ממנה.

בהתחלה, הם הגיעו לגיברלטר בספינה, משם למרסיי בספינה נוספת, ומשם לארץ במטוס. על הספינה, 'פלמינגו' שמה, הדבר היחיד שהיא עשתה היה לטפל באחיותיה. לא היה לה זמן למחשבות. אם התעורר בה לחץ לקראת העלייה, העובדה שהיא עושה את זה למען הציונות, ניחמה אותה. היא לא חשבה על הציונות עד שסיפרו לה על העלייה, אך בגלל, או, יש לומר, בזכות אחותה, היא הפכה ציונית. "היא הכניסה לי את זה לדם", אומרת סבתא.

ההתאקלמות של סבתי בארץ הייתה מהירה למדי, משום שהיא הכירה את את שירי החגים ואת המנהגים היהודיים לפני כן. היא הכירה את החומר שלמדו בכיתות, ומהר מאוד העבירו אותה מכיתת העולים החדשים לכיתה רגילה, מתקדמת יותר.

כשעלתה, משפחתה שובצה בצריף שבשכונת יוספטל בכפר סבא. כשהגיעו האחיות, הן ביקשו להגיע לאותו צריף, וכך, שבע הנפשות שבמשפחה חיו בצריף.

למרות ההתאקלמות המהירה בבית הספר, סבתי מספרת על הקשיים שהיו לה בצריף. היא מספרת על התנים ששמעה בלילות, בחושך, בקור, על איך שהיא לא נרדמה. דמיינו חיים עם עוד שישה אנשים בצריף רעוע, חיים בהם מנקים רצפות בשביל כסף. ההתחלה בארץ הייתה קשה מנשוא, וסבתי זוכרת את החוויות הקשות עד היום.

על אף הקשיים הללו, משפחתה של סבתי, בעיקר אמה, מצאה זמן ומשאבים לעזור לדוד ויסמן, איש עיוור שגר בצריף שלידם. הם הביאו לו מהאוכל שלהם, נתנו לו תרופות וחגגו איתו את החגים היהודיים. גם אחרי שעברו משכונת יוספטל המשפחה שלנו שמרה איתו על קשר, כך שאף אמי הכירה אותו. הם כינו אותו דוויקו.

אחרי שסיימה את בית הספר היסודי, הלכה סבתא לפנימייה של עליית הנוער. היא מודה כל יום על שהגיעה לעליית הנוער. היא נתנה לה שפע, ערכים, לימדה אותה וביגרה אותה. בהמשך החיים, הכלים שלמדה שם עזרו לה להתקבל לעבודה בתור טכנאית שרטוט. היא הלכה לשם יחד עם חברתה הטובה שהכירה ביוספטל, שריתה (שרה). גם היא הייתה ממרוקו ועלתה מעט אחריהם, בעקבות אחיה שהפך ציוני. הן היו חברות טובות, טובות מאוד. שרה כל הזמן דיברה על אחיה יפה התואר, שמשרת בצבא ישראל. למען האמת, גם סבתא רצתה לשרת, אך אמה לא הרשתה לה, בשל הדעות הקדומות על חיילות בצה"ל. עד היום, סבתי מרגישה תחושת החמצה שלא שירתה בצה"ל.

מדי פעם, אחיה של שריתה היה חוזר בשבת ובחופשות מהצבא, מחיל האוויר. אחרי פעמים רבות של מפגשים מקריים, היא פגשה אותו והם התחילו להסתובב ביחד ולדבר. הוא זה שהתאהב ראשון, ואילו סבתי התרכזה אז בלימודים. אחרי זמן מה, אותו בחור, יעקב שמו, הציע לה חברות. משפחתה הסכימה, והם הפכו לזוג. הם מעולם לא נפרדו, ושנים אחר כך, אותו יעקב הפך לסבי. סבי היה ציוני, והביא את משפחתו לארץ ממרוקו. בהתחלה הוא ואחיו הלכו לבדם לקיבוץ נגבה, הם למדו שם עברית והסתגלו לארץ. סבתי מספרת שהם נהנו שם מאוד. משפחתו עלתה באוגוסט '61 בעקבותיו, ולאחר מכן, לאחר בקשות ופניות רבות למשרד הביטחון, הוא התגייס לצה"ל, למרות שהיה מעל גיל הגיוס. כשעלתה משפחתו, היא התגוררה בשכונת יוספטל, שם סבתי ושרה הכירו, כאמור.

כששאלתי את סבתי מה עזר לה בזמנים הקשים, היא סיפרה על האמנות שעשתה. סבתא שלי אמנית בדם. היא אוהבת כל מלאכה: ציור, תפירה, סריגה, רקמה… האמנות והלימודים הם בעיקר מה שעזר לה. עד היום סבתי עוסקת באומנויות אלה. זה חלק גדול ממנה, מהחיים שלה, וזה הדבר שהכי עזר לה בעלייה. זה, והנחישות שלה להצליח.

אך עם כל הדברים שעזרו וניחמו, חוויית העלייה עדיין הייתה קשה. לסבתי אופי חזק, והיא מתמודדת עם קשיים בצורה יוצאת דופן. תכונה זו בולטת אצלה בהמון תחומים. מעבר למה שציינתי, סבתא שלי עשתה דברים רבים בחיים, והיא אחד מהאנשים הכי פעילים שאני מכירה. היא עבדה בתע"ש, היא אמא לארבעה וסבתא לשניים עשר. היא מציירת, רוקמת וסורגת. היא אחד מהאנשים הכי מיוחדים שאני מכירה, שעברו דברים רבים בחייהם.

בחרתי להתמקד דווקא בסיפור העלייה, מכיוון שחלק זה הוא מין נקודת פיצול, בין החיים שלה בארץ לבין החיים במרוקו. מעבר לכך, זו חוויה מיוחדת ואינטנסיבית, עם שינוי עוצמתי ופתאומי. לעולם לא ימאס לי לשמוע על הסיפור הזה.

החוויה הזו חישלה אותה, היא התבגרה, מה שעזר לה להתמודד עם דברים בהמשך החיים. היא למדה שצריך לשמור על המדינה הזו, כי נלחמו עליה. ישראל היא הבית שלה. "אני אוהבת את המדינה, והיא חקוקה אצלי בלב. כל דקה שעוברת, אני אוהבת אותה יותר."

הזוית האישית

יעל: נהניתי מתהליך העבודה, ואף על פי ששמעתי את הסיפורים האלו בעבר, אני שמחה שהייתה לי הזדמנות להעמיק בסיפור ולגלות דברים חדשים. אני חושבת שתמיד חשוב ללמוד את הסיפורים האלו שבזכותם אנחנו כאן, את מה שעברו בשביל זה. אני מאחלת לסבתא שלי שתמשיך להיות פעילה כמו שהיא עכשיו וליצור דברים.