מאגר סיפורי מורשת

סבתא נורית בגיל מצוות. 

סבתא שלי, סבתא נורית, למרות שנראתה לי מאז ומתמיד גדולה ובוגרת, גם היא היתה פעם צעירה וחגגה

את גיל המצוות.

בסיפור האישי שלה אני מתכוון לתעד את הרגשות, החגיגות, המחשבות וכל התחושות שליוו את סבתא נורית

בעת ההיא. התיעוד מבוסס על ראייונות אישיים בה נפגשנו במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" .

סבתא סיפרה לי  בלהט רב, את סיפוריה. סבתא נורית התרגשה מאוד והייתה עם "פרפרים בבטן" חודש

לפני בת המצווה, כאשר היא אוטוטו פוסעת לעולם שכולו שייך לגדולים .

היא הבינה שחגיגת בת המצווה היא בעצם אבן דרך המאפיינת נקודת ציון חשובה ומעבר מילדות לבגרות

ומילדה לנערה. היא הבינה (ולא רק בתת המודע) שהמצופה ממנה בגיל הזה הוא לגמרי שונה מהמצופה

מילדות קטנות.

סבתא שלי היא הילדה השלישית, מבין שמונה אחים ואחיות לבית משפחת נחום, כאשר היא בעיניה הספיקה להתבונן באחיה הגדולים שפוסעים בעצמם אל גיל המצוות.

"אני חגגתי את בת המצווה בחוג המשפחה והחברים הקרובים.  האירוע התקיים בשנת 1966,  בו עלינו

לירושלים כדי לקבל ברכה מהרב (ברכת הרב). ברכת הרב זוהי תפילה המברכת את היציאה לדרך חדשה

בצורת דרשה מסורתית. פוצלנו לשתי קבוצות: קבוצת בנים וקבוצת בנות. כל קבוצה היתפללה באזור המיועד לה. התפילה המיוחדת הנאמרת במעמד זה והמתארת את כניסת הבת לגיל המצוות, קובעת כי הנערה חייבת

לשמוח ביום בת המצווה, ללבוש בגד חדש או חגיגי ולברך "ברכת שהחיינו" על שזכתה והגיעה לגיל מצוות."

 

בסיום התפילה בכותל המערבי בירושלים כל המוזמנים נסעו לסעודה חגיגית במסעדה קרובה ובו סבתא

שלי קראה מכתב אישי לפני כל המוזמנים ועד היום היא זוכרת את הכתוב בעל פה:

"הורי היקריםאורחים נכבדים ביום גדול זה איני רוצה להיות שחקנית במחזה, אך איני יכולה לעבור לסדר היום

עם הורים שהשקיעו מרץ, אהבה וחום, לכן אני עומדת קבל עם ועדה ומאמינה שכל אחד ישמח ויידע,

כי להורים אלה, כל חיי אהיה אסירת תודה. על כל רגע של מסירות, חיבה ועבודה, על חינוך לערכים

ולאהבת המולדת ואהבת האדם. הם הביאוני לכאן עד היום, יחד איתם בלילה וביום. תודה לאמא ולאבא ולכל המשפחה התומכת עם החברים." 

 

סבתא נורית הרגישה צורך גדול לחקות את האחיות הגדולות ממנה ולעשות מה שהן עושות אבל הבינה

בשלב די מוקדם שלא בשלה עדיין. סבתא עוד סיפרה:

"הרגשתי את השינוי כשבנים התחילו לחזר אחרי, הבנתי שאני גדולה ושהפכתי לנערה.  לקחתי יותר אחריות

וקיבלתי על עצמי לקחת יותר ממטלות הבית ועזרה למשפחה. זה בא לידי ביטוי  בכך שכל חופשת קיץ

יולי אוגוסט עבדתי וכול המשכורת ניתנה להוריי כדי לעזור למשפחה. כמובן עבור רכישת ספרי לימוד, תיק,

ילקוט חדש ,תיק אוכל, קלמר, כלי כתיבה וספרים וכמובן בגדים לבית ספר (תלבושת אחידה). 

מספר שבועות לאחר החגיגה החלה לפתח תחום עיניין חדש באופנה. החלה לקרוא ספרות ועיתונים בנושא,

החלה לעצב כול מיני גיזרות של בגדים שאפשר לתפור לבד. סבתא נורית החלה תופרת לבובה שלה ולאחר

שקיבלה פירגונים מכל הסובבים אותה החלה ליישם על האחיות שלה ותפרה גם עבורן סוגים שונים של בגדים. 

 

"הצבתי מטרות אחרי גיל המצוות לשאוף להיות כמו אמא שלי שהיתה מודל לחיקוי במובן של חוכמת חיים ,

ראייית דברים בצורה הכי טובה וחיובית שאפשר להיות, החיצוניות שלה מטופחת להפליא והזוגיות עם אבא

היתה נפלאה ." 

אני מרגיש באופן אישי חיבה גדולה מאוד לסיפור של סבתא. זה מוכיח לי, שלפעמים אפשר לחגוג בצורה

צנועה ומשמעותית ולא תמיד חייבים לחגוג בצורה ראוותנית כדי לקבל את אותה התחושה.

סבתא שלי אפילו לא הזכירה מתנות, כסף, נסיעות לחו"ל ועוד דברים חומריים רבים אך כן הוזכרו הרבה

פעמים התחושות הפנימיות והגאווה האישית שלה עם הרצון להוכיח לכולם שהיא הופכת לאדם טוב יותר,

מסור יותר, בוגרת וגדולה.

מדהים אותי כמה כל כך מעט נתן לה תחושה של כל כך הרבה ואני גאה בה מאוד!

מקווה שנהניתם לקרוא את הסיפור לפחות כמוני

עידו זיידמן, נכדה של סבתא נורית.