מאגר סיפורי מורשת

שמי הרמן הרשי יעקובסון.  נולדתי ב-26 לאוגוסט 1935 בעיר סאטו-מארה, שבחבל ארץ טרנסילבניה שברומניה. גדלתי בבאיה- מארה.

בתחילת אוגוסט 1939, כל משפחתי, ביחד עם  קבוצה גדולה ומאורגנת מטעם הסניף של המפלגה הקומוניסטית, עזבה את באיה מארה והגיעה לבוקרשט בתחילת נובמבר 1939.  אני והורי נסענו לטירספול שנמצא על נהר  ששמו דניי-סטר, קרוב לאוקראינה, ומשם חצינו את הגבול של אוקראינה לברית המועצות.

השלטונות הסובייטים קיבלו אותנו באי רצון,  ומיד לקחו אותנו לחקירת המשטרה הצבאית, ושלחו אותנו ואת כל הקבוצה למקום שהסבו אותו למחנה לכל אלה שחצו את הגבול בצורה לא חוקית. האשימו את כולנו שאנו מרגלים קפיטליסטים, אויבים של המשטר הקומוניסטי ונשלחנו לעבודת כפייה בסיביר.

גרתי עם משפחתי בכפר קטן בשם נובה שטרויקה, שבנו אותו במיוחד לעובדי פרך. בנובה שטורקיה שהיתי עם משפחתי, יותר משנתיים. הצלחנו לברוח מהכפר באמצע הלילה והגענו לתחנת רכבת בעיר צ'ליאבינקס  ומשם עלינו על רכבת לאוקראינה.

כעבור זמן רב, באמצע חודש מאי 1941, הגענו לעיר צ'רנוביץ.  ב-22 יוני 1941 התחילה הפלישה של גרמניה לברית המועצות. הגרמנים נכנסו וכבשו את העיר צ'רנוביץ, ולאחר מכן הקימו גטו לכל היהודים המקומיים. אני והורי היינו בגטו צ'רנוביץ זמן מה, ואחר כך באחד הטרנספורטים הגדולים של יהודים לקחו אותנו לטרנסניסטריה.

בתחנת הרכבת של ליפקאני, ירדנו מהקרון והתחלנו ללכת ברגל, במשך כמה ימים בדרך הארוכה למוגילוב- פדולסקי (זה במרחק של יותר מ 90 קילומטרים מהעיר ליפקאני).

על הצעדה השגיחו הפטרולים הז'נדרמים הרומנים, שרכבו על סוסים וירו בכל מי שנשאר מאחור. במהלך הצעדה נודע לאבי שכל השיירה מיועדת להשמדה, ואז ברחנו והתחבאנו במרתף בבית של איש אחד. במרתף הזה הסתתרנו יותר משבוע ימים,  לאחר מכן ירדנו בחזרה לכיוון החוף של הדנייסטר.

אני אחד מהניצולים שנשארו בחיים, מתוך עשרות אלפי יהודים שניספו במחנה הריכוז מוגילוב- פדולוסקי בטרנסניסטריה שבאוקראינה.

קטעים קוליים:

קול_180225_2 – מדבריו של הרמן

עותק של קול_180225_1 – מדבריו של הרמן

עליתי עם בני משפחתי ב-1964  לישראל. יש לנו בן ובת ו-6 נכדים. היום  אני גר באשדוד.

הזוית האישית

נדב  – למדתי מהעבודה בפרויקט התנדבות. אני נפגשתי עם ניצולי שואה. בפגישות שמעתי את סיפוריהם הקשים והתלאות שעברו. חלק בוחרים לשתף רק במידה הנדרשת למילוי הטפסים, למרות שאני רוצה לשמוע יותר, מובן לי שיש כאלו שמעדיפים לא להיזכר. למדתי מהפרויקט שניצולי השואה הם אנשים שצריך לכבד ולנסות להבין איזה סבל הם עברו. למרות שהיה לי קשה בהתחלה לתקשר עם ניצול השואה, הצלחנו ביחד להתגבר על זה. הרמן סיפר לי גם סיפורים נחמדים על חייו ואיך הוא הצליח להתגבר על הקשיים ואיך כיום הוא מאושר עם אשתו וילדיו ונכדיו. אני מאחל להרמן הרשי יעקובסון חיים ארוכים, אני מאחל לך שתגשים את כל משאלות לבך, שאושר ובריאות יקיפו אותך בכל מקום, ושתכבוש כל יעד וכל חלום!