מאגר סיפורי מורשת

שמי סופיה קליינמן לבית זילברשטיין. הוריי קראו לי סופיה, על שם סבתי (אמה של אמי), שנפטרה בגיל 56 ממחלה קשה. הוריי נולדו ברומניה, חיינו ביחד במולדובה עד שנת 1990.

הוריי עזבו את רומניה בגלל הנאצים במלחמת העולם השנייה. בשל גילם הצעיר, הוריי נדדו ממקום למקום על מנת לא להילקח בשבי, נולדתי להורים דיי מבוגרים: אמי הייתה בת 40 ואבי בן 36.

ילדותי לא היתה פשוטה. אחי הגדול ממני בשבע שנים נולד עם מום בלב ובעיות בריאותיות נוספות. הטיפול באחי דרש הרבה אמצעים וכוחות. הוריי היו מאוד מסורים וטיפלו בו בהמון אהבה וסובלנות, הם התייעצו עם רופאים והיו במעקב רפואי מתמיד, אך לצערי הוא נפטר בגיל 18. במציאות הזו, נאלצתי להתחשב במצבו של אחי במשך כל שנות ילדותי, והרבה דברים שילדים בגילי עשו או קיבלו, לי לא התאפשר.

על אף המצב, תמיד למדתי והשתדלתי לשמח את ההורים. התקבלתי ללימודים בבית ספר האנגלי, שם למדנו אנגלית מכיתה א' ועד כיתה י"ב. מלבד אנגלית, למדנו מקצועות נוספים: מתמטיקה, היסטוריה, גאוגרפיה, את כולם למדנו בשפה האנגלית – מה שהפך את הלימודים למאתגרים אף יותר.

בנוסף, חלמתי תמיד ללמוד מוזיקה. בגיל 11 התקבלתי לבית ספר למוזיקה, שם למדתי פסנתר שבע שנים. פסנתר מעולם לא היה לנו בבית כי להוריי לא הייתה אפשרות לרכוש את הכלי היקר, לכן התאמנתי בנגינה בבית הספר בשעות הערב כשכל הילדים הלכו הביתה ונשארנו רק אני והמנקה, הייתי מנגנת בכל פעם בכיתה פנויה אחרת.

הייתי עסוקה מאוד בלימודים ואימוני הנגינה ולא נותר לי זמן רב למשחקים. הייתי ילדה מאוד חברותית, אך לפעמים נפגעתי מהערות של ילדים על מבנה גופי המלא. האמירות של הילדים הכאיבו לי ובחרתי שלא להמשיך חברויות שהיו לי לא נעימות. נשארו לי חברות אמיתיות שהיו איתי בכל מצב.

בהמשך התקבלתי לקונסרבטוריון, שם המשכתי לנגן בפסנתר. לאחר סיום לימודיי, לימדתי בעצמי פסנתר בבית הספר למוסיקה עד עלייתי ארצה בשנת 1990.

בישראל

בהגיעי לארץ בגיל 42, המשכתי את לימודיי. התקבלתי לאוניברסיטת חיפה כסטודנטית לעבודה סוציאלית. בשלושים וחמש השנים שחלפו מאז ועד היום, אני עובדת כעו"ס בשירות המדינה.

חשוב לי להעביר לנכדי שילדותי הייתה מלווה במאמצים רבים להשיג דברים שלהוריי לא תמיד הייתה היכולת לתת לי. תמיד ניסיתי להבין אותם למרות הגיל הצעיר וקיבלתי את המצב. סדר העדיפויות במשפחה היה תמיד להשקיע באחי, ככל הניתן להציל אותו ולאפשר לו חיים.

מאוד הייתי רוצה לאחל לנכדי איתן להיות בריא ומאושר, ולזכור תמיד לכבד כל מבוגר שסביבו עם הרבה איפוק וערכים.

חפץ שעובר בין הדורות 

במשפחה שלנו עובר מדור לדור כד משפחתי לנטילת ידיים שקיים למעלה מ- 50 שנה. הכד הזה היה של סבא, שהיה סוחר ואיש דתי. המראה של הכד נראה כמו ענתיקה לא גדולה ויש עליו ציפוי זהב.

המשפחה שמרה וממשיכה לשמור את החפץ כי הוא יקר ערך, והיום כולנו משתמשים בכד הזה בחגים משפחתיים.

כד נטילת הידיים שעובר במשפחה

הזוית האישית

איתן הנכד המתעד: המפגשים נתנו לי להתחבר לסבתא שלי יותר, ללמוד יותר על סבתא רבתא שלי ועל סבא רבא שלי. למדתי שסבתא רבתא שלי וסבא רבא שלי הם במקור מרומניה, ושסבתא רבתא שלי מבוגרת מסבא רבא שלי.

סבתא סופיה: מפגשי תכנית הקשר הרב דורי היו היו מאוד משמעותיים בשבילי, זה עוד זמן איכות עם הנכד. כל הזיכרון שהעלינו גרם לי להיות לעיתים עצובה אך גם שמחה. ישר כוח על עצם החשיבה של ליווי פרוייקט כזה, הוא מאוד חשוב להמשך הדורות.