מאגר סיפורי מורשת

רקע

אמי, לאה חייפץ, נולדה בבלרוסיה. אבי, מיכאל גלזר, נולד בפולין ושניהם שרדו את השואה. אבא שלי התייתם מהוריו בגיל 14 כאשר אבא ואימא שלו נהרגו מול עיניו על ידי הנאצים. אבי ברח ליער וחבר לארגון הפרטיזנים המקומי. הוא שהה עימם ארבע שנים עד סוף המלחמה. אמי ומשפחתה ברחו לאזור סיביר, ועבדו בעבודת פרך, עד סוף המלחמה. ההורים שלי הכירו על ידי בת דודה של אבא שלי רבקה ניידיץ. הוריי הביאו לעולם שתי בנות: אחותי הגדולה מירה ואנוכי.

ילדותי

נולדתי בשנת 1958 בעיר פינסק בבלרוסיה שאז מנתה 60,000 תושבים. גדלתי וחונכתי בבית ספר רגיל. אבי היה חייט במפעל והרוויח מעט מאוד. הוא ניסה להביא עוד פרנסה ולכן היה עובד גם בבית ותופר בגדים לאנשים, תוך סיכון תמידי בהלשנה מצד השכנים.

אמי עבדה בבית חרושת בתור מנהלת חשבונות וגם היא הרוויחה מעט מאוד. בגלל השכר הנמוך של ההורים לא הייתה לי אפשרות לקבל את כל אבות המזון, ציוד בית ספר ובכלל ללא מותרות. הבית שגרתי בו היה בסך הכל בגודל של 26 מטר, ללא שירותים אמבטיה ומקלחון. השירותים היו בחוץ מעץ ובגלל שלא היו מים בתוך הבית, נאלצנו לשאוב מים מהבאר. מפני שלא היה איך להתקלח אימא שלי הייתה לוקחת אותי ואת אחותי לבית מרחץ פעם בשבוע ביום שבת. הדירה הייתה מאוד קטנה ולכן הוריי אני ואחותי ישנו בחדר אחד.

השם שהורים שלי נתנו לי היה זלדה וזה שם מאוד יהודי ולכן סבלתי מאוד מהצקות של ילדים מהגן וגם בבית הספר. לדוגמא, בשולחן שלי בבית הספר היה חרוט – "פה יושבת יהודייה מסריחה". הרכבתי משקפיים מגיל קטן ובאופן קבוע היו שוברים לי את המשקפיים וכמעט כל יום היו קוראים לי בשמות גנאי רק בשל היותי יהודייה.

סיפור העלייה לארץ

בכיתה ח', הוריי החליטו לעלות לארץ. כששמעו בבית הספר שבכוונת משפחתי לעלות לארץ, החליטו בבית הספר לסלק אותנו. מנהל בית הספר קיים כנס של כל התלמידים של בבית ספר, שמו אותי ואת אחותי במרכז המגרש והשפילו אותנו מול כל בית הספר.

בשנת 1973, בהיותי בת 14 עלינו לארץ ישראל, נחושים להתחיל מחדש במקום שלא ישנא אותנו בגלל היותנו יהודים. ביקשנו לגור ליד קרובי משפחה שלנו שהיו בכרמל בחיפה וקיבלנו הפנייה להגיע ל עיר "כרמיאל" – עיר חדשה בצפון הארץ, שהייתה מלאה בעולים חדשים שהגיעו בעיקר ברית המועצות, אבל לא רק. כרמיאל הייתה מוקפת בישובים ערביים מסביבה. הגענו לשם בשנת 1973 – היישר למלחמת יום כיפור.

העלייה לארץ כמובן לא הייתה חלקה – היו לנו המון תלאות בדרך עד שהגענו לכרמיאל והתמקמנו ברחוב הגליל (הרחוב המרכזי בעיר). הוריי שסבלו מאוד בשואה ונשאו את הטראומה איתם התקשו מאוד לקבל את המצב בארץ ולהתמודד עם עוד מלחמה. על אף שאבי הצליח להתקבל לעבודה בתעשייה האווירית, הלחץ והסטרס הפכו אותם לאנשים חולים. אמי מיד חלתה בסוכרת ולא יכלה לצאת לעבוד ואבי עבד קשה מאוד לפרנס אותנו. הוריי ביקשו לשלוח אותנו לפנימייה כדי שנוכל ללמוד עברית ביתר קלות ולהתאקלם בישראל. אני הייתי קצת מרדנית והעדפתי להישאר ליד הוריי ולא להתמקד בלימודים אלא יותר בפרנסה ועזרה לבית ואת לימודיי השלמתי באופן אקסטרני.

כשהגעתי לגיל 18 היה לי חשוב להתגייס לצבא ולמלא את חובתי על אף שזה לא היה מקובל מאוד בקרב העולים. שירתי שירות מלא והחלטתי שהייעוד שלי יהיה אחות  – זה נחשב למקצוע מבוקש ואני חשבתי שאוכל גם לעזור ככה להוריי החולים.

תקופת הבגרות והצבא

בתקופת הבגרות הייתי צריכה לעזור בכלכלת הבית ולא מצאתי את עצמי במוסדות הלימוד אליהם הלכתי, מכיוון שהוריי לא רצו שאסתובב בחוץ ומכיוון שהם היו לא בקו הבריאות, הלכתי לעבוד במפעל כשהייתי בת חמש עשרה וחצי. לאחר מכן, הוריי מאוד רצו שיהיה לי מקצוע וכילדה בגלל שהוריי היו חולים רציתי לעבוד במקצוע שיעזור לי לרפא אותם. לכן החלטתי בגיל 17 ללכת ללמוד ולהיות אחות בבית חולים. התחלתי את לימודי האחיות כשנה לפני הגיוס לצה"ל כעתודאית ולאחר מכן במהלך הצבא עשיתי טירונות רגילה של חיל הרפואה ושירתי בבית חולים צפת.

היכרות עם בן הזוג

בן הזוג שלי, דוד זינשטיין, הגיע לארץ בגיל 18 כמה ימים לפני מלחמת יום כיפור (1973). אני כבר הייתי בארץ כארבע חודשים וכבר ידעתי כמה מילים בעברית. באחד הערבים בין האזעקות, יצאתי החוצה ופגשתי אותו קרוב לביתו, היינו ממש שכנים, כי זה מה שהיה פעם בשנות 70 בכרמיאל. מאז נהיינו חברים והוא התחיל ללמוד באוניברסיטת בבאר שבע (הנדסאי בניין) ואני התחלתי ללמוד אחיות בבית חולים עפולה. המפגשים היו לעיתים רחוקות כי היינו נפגשים פעם בחודש בסוף שבוע.

לאחר שהוא סיים ללמוד באוניברסיטה הוא התגייס לצבא ועשה שירות סדיר ואני אחרי סיום לימודיי בבית הספר לאחיות גם התגייסתי לצבא ואת השירות שלי עשיתי בבית חולים צפת. יצאנו כארבע שנים ולאחר שסיימתי את השירות צבאי התחלתי לעבוד בבית חולים בצפת ובן זוגי התחיל לעבוד בעיריית צפת בתור מהנדס בניין. לאחר כמה חודשים בן זוגי הציע לי נישואים והתחתנו בתאריך 28 לפברואר 1980. נולדו לנו שני ילדים –  בת יעל ובן רונן. התחלנו את החיים המשותפים ממש מאפס ועבדנו מאוד קשה ולאט לאט הגענו לחיים טובים.

ילדיי גדלו היום – יעל נשואה לניר ונולדו להם שלושה ילדים מדהימים: כרמל, נטע ועמית, וגם רונן נשוי והוא גר בבוסטון, שם הוא עושה את מה שהוא אהב מהילדות וזה לרקוד. היום הוא רקדן בין לאומי בריקודים סלונים ויש לו בת שקוראים לה אדלינה.

סבתא זיווה עם בנה רונן שגר בבוסטון

למרבה הצער בשנת 2012 בעלי חלה בסרטן ולאחר חצי שנה נפטר. עברנו עשור בלעדיו, אבל החיים ממשיכים מי שנותן לי את הטעם לחיים זה נכדיי. היום אני משתדלת מאוד להיות עסוקה ואני מתנדבת בקופת חולים מאוחדת כאחות ומבלה הרבה זמן עם הנכדים.

סבתא זיווה עם הנכדה נטע

הזוית האישית

סבתא זיווה: אני מאוד נהנתי מהשתתפותי בתכנית הקשר הרב דורי והכרתי את נכדתי הרבה יותר לעומק. קיבלתי ממנה המון אהבה והבנה ואני חושבת שהשפעתי לטובה על נכדתי.

נטע: התחברתי יותר לסבתא שלי בזכות תכנית הקשר הרב דורי והכרתי את השורשים ואת סבתא שלי לעומק ונהנתי לעבוד איתה.