מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזיטה וישקאוצן לבית בילקיס, ונולדתי בעיירה קטנה בשם ורטוז׳ן (Vertiujeni) על גדות נהר במולדובה

ב-8 למרץ 1950.

לפני מלחמת העולם השניה חיו בעיירה הזאת רק יהודים. אחרי שהסתיימה המלחמה, היהודים ששרדו את המלחמה ואת מחנות ההשמדה, חזרו לעיירה, והתחילו לשקם את החיים שלהם. הם המשיכו במסורת של היהודים, שמרו על החגים והמצוות, אבל לאט לאט השלטונות של ברית המועצות, התחילו לצמצם את חופש הדת (של כל העמים, לא רק של היהודים). בכל זאת זכור לי שכאשר הייתי בת חמש  או שש, עדיין היה בית כנסת קטן בעיירה שלנו, וסבא שלי, ששמו היה יחיאל, לקח אותי ואת אחי איתו לבית הכנסת, שהיה בעצם בית של מישהו. בחדר אחד ישבו נשים ובחדר השני ישבו גברים והתפללו, ואני לא כל כך הבנתי מה קורה מסביב. לסבא שלי היו טלית ותפילין שעדיין נשמרים במשפחה. בפסח, בעיר הסמוכה בלילות, היו אופים מצות ומחלקים אותן בין הבתים היהודים. לאט לאט השלטונות אסרו לשמור על המסורות היהודיות, ובתי כנסת נסגרו והמצות נעלמו. הדבר היחיד שזכור לי הן האזכרות שנערכו לזכר יקרי המשפחות. היו מתאספים בבית, ואומרים קדיש, והיה חשוב שיהיו עשרה גברים. סבא היה מספר קצת על החגים וזה בעצם היה כל הידע שקיבלנו על היהדות בילדותינו.

רוזיטה בהיותה בת שבע

בעיירה היה בית ספר, אבל באיזשהו שלב, כאשר הגעתי לסוף חטיבת הביניים, התיכון נסגר, כי לא היו מספיק תלמידים. מכיוון שלהורים שלי היה מאוד חשוב שנקבל חינוך והשכלה עברנו לעיר פלורשט, שם יכולנו להמשיך ללמוד.

אחרי שסיימנו את הלימודים בבית הספר, נשאלה השאלה איפה נמשיך ללמוד, כי לא בכל אוניברסיטה קיבלו יהודים. נסענו ללמוד בעיר רחוקה מאוד בשם נובוסיבירסק, שנמצאת בסיביר, והייתה במרחק 4,000 ק"מ מהמקום בו גרנו. את יאן, בעלי, פגשתי בבית הספר בפלורשט ואחר כך למדנו ביחד באוניברסיטה. אחרי שסיימנו את הלימודים נסענו לגור בקישינב, עיר הבירה של מולדובה, כי יאן לא היה יכול להמשיך לעבוד במקצוע שלו (פיזיקה גרעינית), בגלל שהוא היה יהודי. הוא התחיל לעבוד כמתכנת מחשבים, שבאותה תקופה היו "בחיתוליהם" ואני עבדתי במעבדה שבדקה את איכות השימורים, שייצרו במפעלים באזור. זה לא היה חלום חיי. באותה תקופה נולדו לנו שני ילדים. הרגשנו שאין להם עתיד במקום מגורינו. באותה תקופה רוב היהודים התחילו לעלות לישראל. גם אנחנו התחלנו לחשוב בכיוון הזה. בשבילנו זאת הייתה דילמה מאוד גדולה, כי ההורים שלי לא יכלו לעלות לישראל בגלל מצבם הבריאותי. סבא שלי היה מרותק למיטה, ואמא ואבא שלי היו מאוד חולים. ההורים של יאן הסכימו לעלות ארצה. ההתלבטויות היו מאוד קשות, אבל בסופו של דבר הוחלט לעלות לארץ.

רוזיטה בהיותה בת עשרים ושתיים

הגענו לארץ ב17 למרץ 1980. באותה תקופה היה בלתי אפשרי לחזור לברית המועצות, ולכן העולים לארץ היו נפרדים מקרובי המשפחה, שנשארו לכל החיים. אני נפרדתי מההורים שלי ב 8 למרץ 1980, בדיוק ביום הולדתי השלושים. ואמא שלי אמרה שזה היה יום ההולדת הכי שמח אבל גם הכי עצוב בשבילם.

סבא שלי נפטר שנה אחרי שעלינו, ואמא שלי הלכה לעולמה בעקבותיו, אחרי חמש שנים. ב1986 הרוחות הפוליטיות התחילו להשתנות. הצלחתי להגיע למוסקבה, לכנס בכימיה ופגשתי את קרובי המשפחה שלי.

ב1987 אבא שלי הגיע לביקור בארץ, ושנה אחרי גם אחי ואשתו באו לבקר. ב1990 כולם עלו ארצה. מאז עברו הרבה שנים, והחלום שלנו לגדל את הילדים שלנו במדינה חופשית, התגשם, והם יכלו ללמוד איפה שרצו, לגור איפה שרצו ולעשות מה שרצו. מה עוד היה אפשר לבקש?

ההורים של רוזיטה, אליה וקלרה

רוזיטה ויאן בבאר שבע לאחר העליה

הזוית האישית

סבתא רוזיטה: "מאוד נהנתי לעבוד עם אביב. התרשמתי מהיכולת שלו ללטש את המשפטים בזמן הכתיבה, ומהתגובה המהירה לתיקון השגיאות בזמן הכתיבה, והשימוש החופשי במחשב. היה כיף גדול לשתף פעולה עם הנכד שלי, לראות שההיסטוריה של המשפחה שלנו מעניינת אותו. היה מאוד מרגש להעלות את הזיכרונות ולחלוק אותם איתו".

אביב: "היה מאוד כיף לעבוד עם סבתא, הסיפורים היו מאוד מעניינים. היה כיף ללמוד על המשפחה ולהכיר אנשים מהמשפחה שלא הכרתי לפני זה"