מאגר סיפורי מורשת

סבא סטיבן מספר

שמי סטיבן סימפסון, בשנת 1953, נולדתי בלונדון, אבי היה עו"ד ושמו היה ג'וליוס. אימא הייתה מזכירה ושמה איירין. שניהם גם נולדו באנגליה. היינו משפחה יהודייה מסורתית עם זהות יהודית מובהקת וגאה. אבי אהב את ישראל כל חייו ואפילו ידע לדבר עברית כשהוא היה תלמיד הוא השקיע המון זמן מזמנו החופשי להתרים כסף מאנשי הקהילה הגדולה שלנו (כ-2,000 משפחות) עבור פרויקטים בישראל.

תקופת הילדות והנערות

גרנו בבית פרטי עם גינה גדולה אחורית בפרווה של צפון מערב לונדון, וומבלי (Wembley). וומבלי מאוד מפורסמת וכל העולם מכיר אותה, כי שם יש את האצטדיון הענק שבו משחקים את כל משחקי הכדורגל וקונצרטי פופ החשובים והבינלאומיים. רוב משחקים האלו התנהלו בדרך כלל ביום שבת. בזמן ושהיינו מתהלכים ברחובות בדרך לבית הכנסת ברחובות השקטים והנקיים היינו רואים אוטובוסים מלאים באנשים שבאו לתמוך בקבוצות של השחקנים שאוהדים באותו היום באצטדיון. כשחזרנו הביתה אחרי התפילה, ראינו את כל הפאבים בסביבה מלאים עד אפס מקום עם התומכים שותים בירה במצב רוח אופטימי וידידותי. מאוחר יותר, כשישבנו בגינה שבבית, שמענו את הצעקות של הקהל מהאצטדיון כל פעם ששחקן הכניס כדור לשער! מאוחר עוד יותר, כאשר היינו הולכים לטיול, ראינו כבישים מלוכלכים עם בקבוקי בירה ריקים, המון ניירות על המדרכה ובדילי סיגריות, אנשים שיכורים לפעמים ואוטובוסים מלאים עם אנשים עליזים או מעוצבנים לפי גורלו של קבוצתם. לא ראיתי אלימות. לא שמעתי קריאות אנטישמיות. פשוט התבוננתי על אנשים האלו שהיו בריטים כמוני, אבל שהיו בשבילי, כזרים מפלנטה אחרת. הבנתי מהר מאוד, שאנו יהודים בבית, אבל מחוץ לבית עדיף להפגין פרופיל נמוך ולא לבלוט – כמו לחבוש כובע בחוץ במקום כיפה. כשהגעתי לישראל מיד חבשתי כיפה מהיום הראשון כי רציתי להיות יהודי בבית וגם בחוץ!

אני למדתי בגן הילדים שהיה בבית הכנסת החדש שלנו בסביבות שנת 1958. מאוחר יותר למדתי "בחדר" ליד בית הכנסת החדש בכל יום א' בבוקר. שם ילדים יהודיים היו מקבלים לימודי דת ויהדות שלא קיבלנו בבתי הספר הנוצריים הטובים הנוצריים שלמדנו בהם. אני זוכר, שרב הקהילה, הרב ברמן, כינס את כל הילדים לתוך בית הכנסת המפואר והחדש להראות לנו את הפנים של המקום הנפלא הזה וגם להדריך אותנו לא להשען על המדף המתקפל עבור הסידורים שבנוי בגב של כל כיסא מלפנים!

 משפחתו של סבא סטיבן

Carmel College

בגיל עשר, ההורים שלי החליטו לשלוח אותי לפנימייה יהודית, (Carmel College), המפורסם שנוסדה ע"י רב קופול רוזן בשנת 1948 שסגר את דלתותיו בשנת 1997. הפנימיה הייתה מרוחקת, כשעה וחצי נסיעה מהבית. מטרתו היה לייצר ג'נטלמנים יהודיים שידעו איך להשתלב בין הבריטים, אבל שגם הכירו את המורשת שלו. בית הספר היה במקום פסטורלי, כפרי ושקט ליד נהר התמזה בחיק הטבע לא רחוק מאוקספורד.

למרות כל היופי הזה, כשהגעתי עם ההורים שלי בפעם הראשונה, לא עלה בדעתי שהורי ילכו הביתה בלעדי! אני זוכר שבגלל השיחה שלנו עם המנהל, איחרנו לארוחת הערב הראשונה בחדר האוכל וכבר כל ילדי בית הספר היו בפנים משוחחים ואוכלים. הורי פתחו את הדלת הגדולה של חדר האוכל ופתאום קיבלתי "מכה" מהרעש של 300 ילדים אוכלים, צוחקים ומדברים. קבלנו הוראות מהמנהל שהורה לי מיד להיכנס פנימה ולסמן שהגעתי לאחד מהמורים, שישבו על הבמה הצרה כלפי התלמידים.

למרות הפחד, התקרבתי למורה שישב באמצע הבמה. ראיתי פעמון על השולחן לפניו הוא התבונן בי ואני מיד אמרתי: "שלום, אני תלמיד חדש". הוא מיד נתן מכה עם ידו על הפעמון וכמו קריעת ים סוף, 300 הילדים הרועשים שתקו והמורה שאל בקול רם איפה יש מקום ריק בשולחנות של הילדים הצעירים יותר. ראיתי מרחוק שמישהו הרים את ידו, המורה נתן שוב מכה לפעמון, "והים סוף" חזר לרעוש כאילו לא קרה כלום לימדו אותנו בבית ספר נימוסים והבנתי שלהיות מנומס עושה את האדם.

בשנת 1971, כשהייתי בן 18, סוף כל סוף סיימתי שמונה שנים בפנימייה וחזרתי הביתה. אני בחרתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה, אבל מפני שלא הייתי בבית כל כך הרבה שנים, היה לי כיף רק לשבת על הספה, להקשיב למוסיקה קלאסית שבתקליטים של אבי (שהפך להיות התחביב הכי אהוב עלי עד היום), וליהנות רק מלהיות בבית. אומנם, בגלל זה, לא הקדשתי מספיק מאמץ בלימודי ובתדהמתי, בסוף השנה הראשונה של הלימודים, קבלתי מכתב מהאוניברסיטה שנכשלתי בבחינות ולא אוכל ללמוד שם בשנה הבאה. אבי לא קיבל את זה כל כך יפה, ואמר לי להפסיק עם השטויות ולהתחיל ללמוד מקצוע רציני כמו עורך דין, רואה חשבון או שמאי מקרקעין. מפני שלא רציתי לעבוד עם אבי וחשבתי שלהיות רואה חשבון יהיה לי משעמם, החלטתי להיות שמאי מקרקעין, כי ראיתי שאלה שעובדים בתחום של נדל"ן מסתובבים במכוניות מפוארות!

התחלתי לעבוד בפירמת שמאים בין הגדולים במרכז לונדון תוך כדי לימודים דרך קורס התכתבות כל ערב כדי לעבור את הבחינות של המכון המלכותי של שמאי מקרקעין.

אחרי ארבע שנים קבלתי תואר של שמאי מקרקעין והמשכתי לעבוד.

ישראל באופק

בשנת 1976 התחתנתי בפעם הראשונה עם מישל ליבן וגרנו בבית בפרווה צפון-מערב של לונדון (קנטון). רצינו לצאת לחופשה גדולה והיינו צריכים להחליט לנסוע לארה"ב לבקר במשפחה של מישל, או לבקר בישראל,  בפעם הראשונה.

בחרנו לבקר בישראל וביולי 1978 היינו בבית מלון סיטי בתל אביב! הביקור היה מאוד מרגש, כי אז הבנתי למה למדתי כל כך הרבה שנים על יהדות ועל ישראל! פתאום, הכל היה הסתדר לי בראש! אני חייב לבדוק את האפשרות לעלות ארצה ולהיות יהודי גם "בחוץ". למזלי, מישל חשבה כמוני ואחרי סיור מודרך אינטנסיבי בנובמבר.

במרץ 1979 מצאנו את עצמנו במרכז קליטה ברעננה, לשנת ניסיון, כמה שבועות לפני שישראל זכתה במקום הראשון באירוויזיון עם השיר "הללויה". שם למדנו עברית, ומפני שידעתי לקרוא עברית ולהגיד 'שלום', הם שמו אותי בכיתה השנייה! פגשנו חברים טובים שאנו מכירים עד היום הזה.

אחרי חצי שנה, קבלתי עבודה באגף שומת מקרקעין בירושלים ושכרנו דירה בארמון הנציב. לא היה לנו טלפון ולא היה לנו מקרר, כי אז היה צריך להזמין ולחכות בסבלנות שישה חודשים!! כשהגיע סוף סוף המקרר, נגמר לנו השנה שהקצבנו לעצמנו לבדוק איך זה לגור בישראל. אבל, בשביל לסבך את העניין, נולדה לנו בת בהר הצופים, וקראנו לה רחלי (אימא של יהונתן). השאלה היתה אם לחזור לאנגליה, או לא לחזור.

בגלל החברים הטובים שהיו לנו ברחובות, ובגלל דמי השכירות ששילמנו עבור שני חדרים במרתף בארמון הנציב בירושלים יכולנו לשכור דירה בת שלושה חדרים ברחובות, החלטנו לעבור להתגורר ברחובות.

לסיכום,

אומרים שכל התחלות קשות! המון קרה לי מאז ההתחלה הקשה שלי. אבי, שנולד במנצ'סטר, אנגליה ב-1916, קיבל פרס מבית ספרו כשהוא היה בן 14, ספר שיש לי אותו בבית. הוא כתב משפט בעברית על הפתק שהודבק לכריכה על סיבת הענקת הפרס, שעליו להיות "תמיד תלמיד חרוץ, מקשיב ושקט!"

אני כל כך גאה שלמרות שזה לקח ארבעה דורות, מדור של סבתא שלי, שברחה מרוסיה אחרי פוגרומים לאנגליה שלא ידעה לכתוב אלא רק ביידיש, דרך אבי עורך דין שתמיד היה לו קשר הדוק ליהדות ולישראל, עד שאני בעצם לקחתי את הצד לעלות ארצה והנה, אל הנכדים שלי שכולם בישראל וכששפת האם שלהם עברית!

לפני כמה שבועות כשהמתנתי בתור לאסוף פריט דואר מסין שהזמנתי, איש די זקן התחיל לפטפט איתי לבלות את הזמן. פתאום הוא שעל אותי למה אני חובש כיפה! כל כך מופתע הייתי שלא אמרתי משהו במיוחד עמוק בחזרה!

לקח לי כמה ימים מאוחר יותר, כשראיתי שחקנית במוזיאון "אנו" (בבית התפוצות) מספרת על דונה גרציה שחיה אחרי הגירוש מספרד. אז הבנתי. למרות שגדלתי באנגליה בתקופה הכי טובה ליהודים שם, העדפנו לשמור את היהדות שלנו כמעט אך ורק בבית. אין צורך להרים ראש יותר מדי!

כשהגעתי ארצה, פתאום יכולתי ורציתי להראות את היהדות שלי גם בחוץ!

הזוית האישית

יהונתן זרחי: מאוד נהניתי להיפגש עם סבא וחיכיתי למפגשים בשביל לשוחח איתו ולחקור על חיי עברו… הקשר הרב דורי גרם לנו להתקרב ולהעמיק בשיחות מעניינות.