מאגר סיפורי מורשת

שמי סוזי שיפטר. נולדתי בלבוב בשנת 1947.

חוגגים שנה אזרחית חדשה בלבוב

בשנת 1957 עברתי לפולין.

אני במחנה קיץ של הג׳וינט בכיתה ז׳ בפולין 

אני וחבריי הקרובים בכיתה ח׳ בפולין 

בשנת 1964 עליתי ארצה. מכיוון שלמדתי בשלוש מדינות הייתי צריכה להסתגל לשפות שונות ולא"ב שונה. אני בוגרת האוניברסיטה העברית בסטטיסטיקה ומחשבים, עבדתי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובאוניברסיטה העברית.

לבוב הייתה מאוד אנטישמית מילולית ופיזית ונשארה כך, לעומת פולין שהייתה אנטישמיות מילולית בלבד. במהלך ילדותי בלבוב החינוך שקבלתי היה מבוסס על שמירה והקפדה שלא אפגע (תמיד ללכת בצד של הרחוב, לא להתבלט, לא להתעמת, כמה שפחות להיראות). למרות שהייתי מודעת לכך שאני יהודייה אף פעם לא ידעתי על החגים והמנהגים והמסורת היהודית. האנטישמיות שחוויתי בלבוב השפיעה על כל חיי. כל תגובה אנושית הייתי בוחנת דרך זכוכית מגדלת של אנטישמיות, וזה הפך לרפלקס שהיה לי לנטל גדול.

כשהייתי בת 16 החלטתי שאני יכולה "להחלים" מהרפלקס הזה רק עם אעלה לישראל. לשמחתי הרבה הוריי הגיבו בחיוב לרעיון (סיבותיהם אתם), וכך בגיל 17 עלינו לישראל והצלחתי להתגבר על הנטל הכבד שליווה אותי.

בחרתי בסיפור הזה כי זה הסיפור הכי דומיננטי בחיי.

הזוית האישית

סבתא סוזי:  היה לי נהדר לבלות עם נכדי ולספר לו את סיפוריי.

הנכד איתמר: היה לי כיף לעבוד עם סבתי ולשמוע את סיפוריה, בנוסף אני מרגיש שהתכנית קרבה בינינו.