מאגר סיפורי מורשת

שמי יהל ואני לומדת בכיתה ה'-2 בבית הספר בן צבי – רחובות. אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. במסגרת התכנית אני מתעדת את סיפורה של: סבתי הלנה ויטק.

סבתי הלנה מספרת:

קוראים לי הלנה ויטק, שמי לפני הנישואים היה סיינר. נולדתי בפראג בצ'כיה בשנת 1969.

עליתי לארץ בשנת 1998 יחד עם שלושה ילדים ובעל. החיים הובילו אותי ארצה וכך זה כנראה היה צריך לקרות בשביל לתקן את המזל לטוב יותר של ילדי וגם נכדי ממה שהיה להורי. לכן אפתח ואכתוב על הורי כדי שתבינו את סיפור חיי.

אבא

אבא שלי נולד בשנת 1911 בכפר קטן בצ'כיה, הוא גדל עם אימא, סבא ואח קטן כי אבא שלו נפל במלחמת העולם הראשונה. חוץ מהמשפחה הגרעינית תמיד היה חיבוק חם גם מהמשפחה המורחבת. אבא שלי היה בן אדם מאוד צנוע ולקח אחריות על הקרובים שלו. הוא היה תלמיד טוב וכך לימד ילדים של עשירים בתמורה לכסף למשפחתו וללימודים באוניברסיטה. אחרי סיום לימודיו היה פרופסור באוניברסיטה.

פלישתם של הגרמנים שינתה את חייו, הוא ברח עם כמה מהחברים שלו דרך פולין לצרפת הם בנו יחידה צבאית מתחת לפקודה של הצרפתיים. בהמשך המלחמה אבא שלי עלה בשתי דרגות.

אחרי סיום המלחמה הוא חזר לצ'כיה איפה שמצא רק את אחיו הקטן ושני אחיינים תאומים ששרדו את צעדת המוות, חוץ מהם כל המשפחה נסחפה באושוויץ.

אימא

אמא שלי נולדה בשנת 1929 בעיר קטנה בשם טופדלי היא הייתה קטנה מאבא שלי ב-17 שנה.

סבא שלה היה מנהל בבית ספר ואבא שלה היה מורה. היה לה עוד אח קטן בן שנתיים. גם אצלה חוץ מהמשפחה הגרעינית הייתה את המשפחה המורחבת.

בשנת 1943 היא עלתה למחנה טרזינשטט עם אבא שלה. למזלה היא קיבלה עבודה בשדות ולא מפעל גפרורים ככה היה לה מה להכניס לפה לפעמים אפילו שסיכנה את החיים שלה עם היו תופסים אותה. היא הייתה אמורה פעמיים לעלות לרכבת לאושוויץ, אבל דודה שלה שעבדה במשרדים, הצילה אותה בכך שהיא שינתה את המסמכים והיא בעצמה נתפסה ונרצחה.

בשנת 1945 לקראת סוף המלחמה התפרצה במחנה מגפה של טיפוס, ככה הגרמנים דאגו יותר לעצמם. אז אמא שלי עם אבא שלה כמו כמה אחרים ניצלו את ההזדמנות לברוח. סכנת המוות חיכתה להם בכל פינה בכל הדרך הביתה. אחרי המלחמה גם היא איבדה את רוב המשפחה ובעצמה נשארה מפורקת ושבורת לב.

גורל 

בגיל 17 אימא התחילה לעבוד במפעל מוסר שהיו מייצרים כוסות וכלים מזכוכית מפורסמות בכל העולם. ככה יום אחד החיים הובילו אותה לנשף, שבמקרה אבא שלי גם היה בו. הוא שימש כנציג שגרירות צרפת. הם הכירו לראשונה כשאבי היה בן 35. ממבט ראשון ידעו ששום דבר לא יוכל להפריד ביניהם.

אבא שלי היה צריך לחזור לשנה לצרפת ואחרי חזרתו התחתנו וחזרו לעוד שנה לצרפת, זוג מאושר חזר לצ'כיה איפה שהתחילו זמנים קשים.

שנות ה-50 היו להם מאוד מסוכנות, כי הקומוניסטים רדפו יהודים וכל החיילים שנלחמו תחת צבא צרפת, אנגליה ואמריקה. הרבה אנשים גיבורים אמיתיים נתפסו ונרצחו או קיבלו מאסרי עולם ומחנות עבודה.

משהו על עצמי

בזמנים האלה אימא שלי הביאה לעולם את אחותי ואחי. בשנות ה-60 המצב התחיל להשתחרר ואנשים היו בתקווה ואמונה שהכל יסתדר עד ליום 21.8.1968 בו קמו בשעה 4:00 בבוקר לצליל רעשי טנקים ומטוסים של הצבא הסובייטי.

ההורים שלי פחדו על עתידם של האחים שלי שהיו בגילאי 18 ו-19. אז שלחו את אחותי לקנדה שהייתה נשואה עם ילדה ואת אחי שלחו לאנגליה לידיהם של חברים של אבי. בתקופה זו אימא שלי נכנסה להריון איתי בגיל 40 וכך הייתה להם סיבה להמשיך הלאה.

אחותי חזרה אחרי לידתי בשנת 1969, כי לא עמדה בגעגועים וההורים שלי גידלו אותי עם האחיינית שלי כאחיות.

עד גיל 12 הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם למרות המצב הכספי הקשה עד ליום בו אבי נפטר. בזמן קצר עם אבי קיבלתי יותר מכל ילד אחר ולא אשכח זאת ואעביר זאת במורשת.

כשגדלתי רציתי ללמוד פילוסופיה או היסטוריה באוניברסיטה, אך בגלל העבר הפוליטי של משפחתי לא היה לי את הפרופיל המתאים להתקבל ללימודים אפילו שהייתי מצטיינת. אז התחלתי לעבוד בבית חולים בתור אחות מעשית ובגיל 17 פגשתי את בעלי לעתיד ומאז אנחנו יחד כבר 36 שנים יחד עם שלושה ילדים, איתם עלינו ארצה והתחלנו חיים חדשים בתקווה לעתיד שקט וטוב יותר.

היום אני סבתא לחמישה נכדים, מקווה ליותר. הכי מאושרת בעולם עם כל הקושי שמשפחתי עברה. חשוב לי להעביר לנכדי ונכדותי את הסיפור שלא ישכחו לעולם.

סיפורו של חפץ – מחברת הזיכרונות שלי

אימא שלי קנתה לי את המחברת שהיתי בכיתה ב'. בשנת 1976.

המנהג היה שכל אימא הייתה מביאה לילדה שלה יומן כזה, ואימא שלי הביאה לי את היומן כדי לשמור בו את כל הזיכרונות. אימא שלי כתבה לי בצ'כית: "תחיי את החיים שלך כך שביום שיגיע יום הדין שלך תוכלי להגיד 'חייתי טוב ואין לי על מה להצטער". אמי ידעה מחש שפות.

מחברת זו יקרה לי, שמרתי אותה, עם כל הדברים היקרים שלי, במגירה אחת מיוחדת. זהו סוג של יומן, הוא לא גדול, הוא מרובע, בעטיפה שלו יש תמונה של גשר קארל, אחד מהשערים בפראג שזה מקום שבו גדלתי.

המחברת שימשה לכתיבת הזיכרונות, תמונות, ציורים ועוד… שאנשים קרובים אלי רשמו לי, ציירו לי, ועוד… רציתי להעביר לילדים שלי ולדורות הבאים חפצים שיקרים לי וזה החפץ שלי ששמרתי אותו לעצמי.

מחברת הזיכרונות שלי

הזוית האישית

יהל: היה מרגש להיכנס לתוך הסיפור של סבא רבא וסבתא רבתא ומה הם היו צריכים לעבור בחיים שלהם בשביל שסבתא שלי תבנה חיים חדשים בארץ ישראל.