מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר לביא, נולדתי ב-12 בנובמבר בשנת 1956 לאיריס רובין וציון לביא בבית חולים מאיר בכפר סבא.

למדתי בית ספר יסודי, למדתי שש שנים ראשונות (כיתות א'-ו') בבית ספר תחכמוני שהיה לא רחוק מהבית, אחר כך שנתיים נוספות (אז למדו שמונה שנים ביסודי) בבית הספר ישורון בכיתות ז' – ח'. בתיכון למדתי בישיבת בני עקיבא בנתניה בכיתות ט' עד י"ב, שהייתה גם פנימייה שבה ישנתי כל השבוע. למדתי חצי יום ראשון תלמוד, תורה ובחצי יום שני חינוך מודרני.

בני משפחתי הם יוצאי טריפולי. היו לנו מנהגים של יוצאי טריפולי, היו מסורות של טריפוליטאים, את חלקן היה קשה לשמר או לא רצינו לשמר. היו מסורות סביב החגים ומסורות סביב השבת ומסורות של איך מתנהגים ומי הולך למי בחגים. כשהתחתנו התחלנו לאט לאט למזג את המסורות שלי ושל אשתי ביחד, נוצרה תערובת של המסורות של שנינו.

יש לי ארבעה אחים, אני השני מתוך חמישה. הלכתי לפנימיה מגיל 13 בערך. ובפנימיה ישנים שם, אז הייתי חוזר הביתה כל שבת שנייה/שלישית. עד הגיל הזה, היינו שני ילדים במשפחה. מירי, האחות שצעירה ממני, נולדה בשנת 1963, היא הייתה בת 7 כשעזבתי את הבית. כשהלכתי לפנימיה, נולדו עוד שני אחים- יואל ושי. אחד נולד ב-1971, והשני ב- 1972. הלכתי לישיבה בשנת 1971, יואל נולד אחרי הבר מצווה שלי. אז להורים שלי היו שתי תקופות חיים – האחת, כשאני ואחותי היינו בבית, ואז הם בנו אותנו כלכלית. והתקופה השנייה הייתה כששני אחיי הקטנים היו בבית איתם והם הכירו הורים אחרים.

בשנת 1973 אבא כבר קנה אוטו כדי לנסוע והתחילו לצאת לטיולים והעולם היה שונה לגמרי. אני בכל מקרה לא הייתי חלק מהחיים של האחים הצעירים יותר שלי, עד שהתחתנתי. באמת לא היה דברים מיוחדים. צריכים לזכור שהתקופה שהייתי ילד בה הייתה תקופה כלכלית קשה, אני נולדתי מיד אחרי מלחמת סיני, שמונה שנים אחרי הקמת המדינה, בצעירותי עדיין היה צנע, ולא היה כסף. כשהייתי ילד שני ההורים שלי עבדו. אימא שלי עבדה כמלטשת יהלומים ואבא שלי עבד בבית המשפט ולא היה הרבה כסף. אבא רכב על אופניים כי לא הייתה לו מכונית, עד שהייתי בגיל 17. בכלל, החיים בארץ היו יותר קשים. לא היינו נוסעים לטיולים, ולא היה הרבה מאוד. השתדלנו להיות ילדים טובים וההורים עובדים קשה וזהו. הייתי ילד שובב, לדוגמה – ניסיתי פעם לרדת מהמצוק בנתניה. לא הצלחתי, אבל התחלתי לרדת. עצר אותי בסוף איזה צמח, התחלתי להחליק ונעצרתי על ידי צמח. לא זזתי, והזמינו מכבי אש אבל לפני שהם הגיעו, מישהו ירד אליי עם חבל. הייתה לי נטייה להסתבך לא פעם במעשי קונדס, למרות שהשתדלתי לא לעשות בעיות להורים שלי.

בתמונה מימין לשמאל : רחל אחותי, אמי איריס ז"ל, סבתי רחל, אבי ציון ואני (מאיר)

תמונה מהחתונה שלי עם אחיי ואחיותי, הוריי וגיסי

כשהייתי בשנה האחרונה בישיבה (כיתה י"ב) התחוללה מלחמת יום הכיפורים. נרשמתי לעתודה האקדמית ואז פרצה המלחמה והיו כל כך הרבה הרוגים שהצבא לקח את מחזור העתודה שלנו ומחזור עתודה מקודם ושלח אותנו לשריון (טנקים). זה היה בשנת 1974. בשריון לא כל כך הצלחתי להיכנס לטנק ואז גילו את המחלה של י- ניוון שרירים, אז כבר ידעו שזו מחלה אך לא ידעו את שמה.

רוב חבריי נשארו בשריון ולא הלכו ללימודים אקדמיים. הייתי תקופה מאוד קצרה בחיל הקשר, ואז הלכתי ללימודי העתודה האקדמית בטכניון. בשנת 1975 התחלתי ללמוד בטכניון במשך 3-3 וחצי שנים. למדתי הנדסת אלקטרוניקה וסיימתי ב-1978. לאחר כן חזרתי לצבא לחיל המודיעין שם שירתי בצבא במשך 20 שנה. חיפשתי שירות מעניין, הייתי 20 שנה ב-8200, שזה עולם המודיעין שמתחלק להמון חלקים. אחד מהם נקרא סיגיט, שזה מודיעין שאתה מוציא מאותות אלקטרוניים. לפעמים אתה מוציא את זה מהפרמטרים של אותות אלקטרוניים ולפעמים משיחה. דוגמא פשוטה לכך: אם את שומעת שיחת טלפון בין שני אנשים, את יכולה להוציא מודיעין ממה שהם אומרים אחד לשני.

לקראת סוף הקבע הציעו לי לטוס לפרויקט בארצות הברית. הבן הראשון שלי (אבא של יעל) כבר נולד ואז נסענו לארצות הברית ב-1982, היינו שם כמעט שנתיים וחצי כחלק מהפרויקט ואז חזרנו. בני היה בן שנה וכמה חודשים כשנסענו, וחזרנו ביום הולדת ארבע שלו. היו לו קשה לעבור בחזרה לישראל וכשחזרנו הוא אפילו לא דיבר עברית. אז אולי היה לו השפעות קשות, לא בטוח. כשחזרנו הייתה לי דילמה מה לעשות. עדי (בתי השנייה) נולדה ממש כשחזרנו ובערך כששני בתי השלישית  נולדה, עדי הייתה חולה. אז הבנתי שאני צריך לחשוב מה המחלה שלי תעשה לי, או מה יקרה אם אני אמות – שאלות של איך דואגים לילדים אם יקרה לי משהו ולעשות ביטוח חיים. הבנתי שהמקום הכי טוב להיות בו כאדם חולה זה הצבא. אז נשארתי בצבא עד הפנסיה, וזו הייתה החלטה ממש טובה. רוב הזמן התקדמתי בתפקידים, ואת דרגה הסא"ל קיבלתי בתהליך קשה מאוד בצה"ל, קיבלתי את הדרגה כי הייתי טוב. התעסקתי בעיקר בניהול מערכות מכשור גדולות, וזה התקשר יותר למקצוע שלי כמהנדס. את הצבא סיימתי כסגן אלוף באוקטובר 1997 באוקטובר, כשהייתי כמעט בן 41 .

במקביל לתקופת הצבא ניהלתי חיי נישואין ומשפחה. התחתנתי ב-1979, כשהייתי שנה בצבא. בני הראשון, עידן, נולד בתאריך 10.10.1980, ואז בתי השנייה נולדה כארבעה חודשים אחרי שחזרנו מאמריקה. בתי השלישית נולדה ב- 1987, ובתי הרביעית נולדה ב 1991.

הכרתי את אשתי, רנה, ברחוב. חברה של שנינו הכירה בנינו, קבעתי איתה פגישה ופגשתי אותה כשהייתי בשנה האחרונה שלי בטכניון, בתחילת 1978. בפגישה הראשונה, הזמנתי אותה לסרט ליום ראשון, ושכחתי איך קוראים לה. לא נזכרתי בשם, ושאלתי את החברה שהכירה ביננו מה שמה אחרי הפגישה הראשונה, די מהר היינו ביחד כל הזמן. זו הייתה חופשה שלי בטכניון והיה לי זמן , אז היינו בשלושת השבועות האלה המון ביחד, ואז חזרתי ללמוד. הייתי חוזר הביתה בחמישי-שישי-שבת.

אחרי הצבא התחלתי לעבוד שוב בפרויקטים גדולים בעולם המחשוב, הייתי בבנק דיסקונט. לא הייתי עובד שלהם אלא יועץ חיצוני, הייתי שם בערך 20 שנה. עשיתי פרויקטים כגון החלפת מערכת המחשב של הבנק ואני יכול להגיד אפילו שעבדתי לא פחות קשה מאשר הצבא, אבל נהניתי. התחלתי לעבוד בדיסקונט בשנת 1998, וביום שהתחלתי לעבוד בדיסקונט גילו מהי בדיוק המחלה. אחרי הצבא, התחלתי להתעסק בנגרות וגינון, עד שלא יכולתי לבצע אותם בגלל מצבי הפיזי.

ספריה שבניתי –אחת מעבודות הנגרות שלי

בשנת 2002 חוויתי טרגדיה אישית – אמי נרצחה בפיגוע דמים בכרכור, כשמכונית נפץ התפוצצה ליד אוטובוס. אמי נהרגה במקום ואבי נפצע קשה, אך למזלנו החלים וחי עוד שנים טובות לאחר מכן. בשנת 2013 חוויתי טרגדיה שנייה כאשר אשתי האהובה נפטרה בפתאומיות ובטרם עת, כשהיא בת 55 בלבד. זה היה המשבר הכי נורא בחיי.

עזבתי את דיסקונט ב-2016 ועשיתי עוד פרויקט גדול בישראכרט ואז התחילה הקורונה. בקורונה החברה נסגרה, ויצאתי לפנסיה שוב.

המחלה עיצבה אותי. אני לא יודע איך הייתי אם לא הייתה מחלה. כי זה דרש ממני לחשוב על הרבה דברים מראש. לתכנן טוב מראש, לדעת טוב מראש, לנהל את הסיכונים של המחלה מראש כי ידעתי שאני צריך לדאוג שיהיה לי כסף לכל החיים. אני לא מתלונן, למרות שזה כן השפיע על הבריאות שלי. אבל היה קשה לדעת מה היה קורה מה אם לא, לא יודעים איך החיים היו אם הייתי עושה החלטה שונה. אבל ידעתי שיש לי ארבעה ילדים שאני צריך לדאוג לעתידם וזה השפיע לי על החלטות בחיים, על החלטה של להישאר בצבא, ההחלטה של איך לעבוד ומה לעבוד. זה השפיע על הכל .

כיום אני בפנסיה, בזוגיות שנייה עם מיכל, אותה הכרתי כשנתיים אחרי מות אשתי. אני סבא גאה לשמונה נכדים ונהנה לבלות איתם את זמני ומדי שנה אנחנו נוסעים ביחד כל המשפחה לטיול משותף.

לאחר שתי הטרגדיות שפקדו את חיי – מות אמי בפיגוע בשנת 2002 ומות אשתי בשנת 2013, אני בוחר למצות את החיים ולבלות בחיק זוגתי, ילדיי ונכדיי. כשאני לא איתם, אני סוחר בשוק ההון להנאתי.

עם המשפחה

הזוית האישית

יעל הנכדה המתעדת: חווייתי בתוכנית זו גרמה לי ולסבי לדבר על דברים שלא מיד התעניינתי בהם, גיליתי המון דברים שלא ידעתי, והופתעתי מהם. התוכנית גרמה לי לסדר את זמני בצורה טובה יותר, ונהניתי לעשות את עבודה זו עם סבי. אני מאוד שמחה לשתף את סיפור זה, מכיוון שזה קושי לא כל כך מוכר, ואני שמחה להציג אדם שהתמודד בצורה מדהימה עם הקושי הזה.