מאגר סיפורי מורשת

אודט חיה כהן נולדה בטוניס בשנת 1935, הם היו 15 ילדים במשפחה אבל רק תשעה ילדים נשארו בחיים, הרבה מהם נפטרו בגלל חוסר ההיגיינה והמחלות הרבות של התקופה.

בילדותה היה לה קשה ללכת והיא הצליחה ללכת רק בגיל 4. המשפחה ערכה לה סעודת הודיה גדולה כשהיא סוף סוף הצליחה ללכת. מכיוון שבשנת 1880 צרפת כבשה את טוניס, כשאודט הלכה לבית הספר בפעם הראשונה היא למדה לדבר לקרוא ולכתוב צרפתית, וכמובן גם דיברה ערבית תוניסאית. בהמשך, בשנת 1965, כשהיא כבר הייתה יותר מבוגרת, היא עלתה לצרפת וגרה שם. אחר כך, בשנת 2004, עלתה לארץ ישראל.

החיים בצרפת

הסיפור מתרחש בשנת 1981 כשאודט גרה בצרפת: כשמשפחת חדד הגיעה לצרפת (אודט התחתנה בתוניס עם שמעון חדד), הם עלו לצרפת עם שלושת ילדיהם. שמעון התחיל לעבוד מאוד קשה כדי לפרנס את משפחתו, הוא אפילו לקח בעבודה שעות נוספות והיה חוזר מאוד מאוחר הביתה,(הוא היה עובד אפילו בשבת). בעקבות כך הוא חלה באנגינה (כאבים בגרון, חום, צינון, והשתעלות). האנגינה הזאת לא טופלה כמו שצריך ולכן ירדה לכליות, אחרי זמן מסוים היו לשמעון כאבים בכליות, הוא הלך לעשות בדיקות, והתברר ששתי כליותיו היו מושחתות. בעקבות כך הוא עשה דיאליזה במשך עשר שנים ואחר כך נפטר.

כשזה קרה אודט הייתה בת 46 ושמעון בן 49. אובדן בעלה שינה את המציאות (כמה שנים לפני כן היא איבדה את בתה יעל). מכיוון שאיבדה כבר בת, ובעלה נשאר הרבה זמן בבית חולים – לאודט הייתה כבר הרגשה ששמעון לא יצא מזה – לכן לא ניכנסה לדיכאון בעקבות המוות, אלא הייתה מפוכחת ושקולה. היא הייתה עצובה, זה מאוד קשה להישאר אימא לארבעה ילדים לבד. מחשבותיה כל הזמן נדדו לעולם שבו שמעון היה קיים, כל זה היה קצת יותר מדי עבורה.

יום אחד היא החליטה להתחיל תחביב מיוחד: היא התחילה לעשות קנווס: היא קנתה חוטים והתחילה במלאכה, היא השקיעה הרבה בתחביב, ומכיוון שהיא עבדה כדי לפרנס את המשפחה, היא עסקה בתחביבה בזמן שהילדים היו בבית הספר ובערב כשכולם ישנו. המטרה של התחביב הייתה לשכוח ולא לחשוב יותר מדי. אחרי כמה זמן היא שמה לב שהיא לא רק עושה את התחביב כדי לשכוח אלא שהיא אוהבת אותו גם, ולכן המשיכה הרבה זמן לעסוק בתחביב ועשתה הרבה יצירות. היא תמיד מצאה זמן פנוי ליצירותיה, ותוך כדי המשיכה לעבוד כדי לפרנס את משפחתה.

אודט עבדה בביתה, גם עבודתה הייתה בשבילה סוג של תחביב: היא בישלה לאנשים בשביל שבת, חגים ולחגיגות בר מצווה. בסתר היא ניקתה בתים לאנשים, אבל לא רצתה שילדיה ידעו זאת ויתביישו.

אפילו שחייה לא היו קלים, ואפילו עם כל מה שעברה – אודט הייתה אישה גדולה, היא תמיד ניסתה למצוא את האושר בכל מה שהיא עשתה. היא המשיכה להיות אישה שמחה, לעצמה ולילדיה, היא המשיכה לשיר להם שירים ולהיות אם אוהבת.

הזוית האישית

דניאל: כשכתבנו את הסיפור של אמי מורתי ז"ל הרגשתי דברים מאוד חזקים. רגשות שעלו מכך שבתי היקרה מתעניינת בחיים של הסבתא שלה. זה הזכיר לי כל כך הרבה רגשות. כל החיים שלי והילדות חזרה במכה אחת. זה לקח אותי כמה שנים אחורה בזמן. העניין שבתי היקרה ניראל שואלת, חוקרת על החיים של אימא שלי נתן לי רגש ממש עמוק, זו צורת חינוך כל כך יפה ומעניינת. כל הכבוד על הרעיון שלכם על העבודה הנפלאה הזו! תודה רבה על הרגעים הגדולים האלה.