מאגר סיפורי מורשת

אסתר אלון (סיבונה) נולדה בשנת 1937 בעיר מוגדור, מרוקו ומיד הרגישה לא שייכת, היא לא ידעה את השפה והייתה שונה מכולם, היא בכתה ללא הרף, אך לאט לאט התחברה, נהייתה חברה של כולם, עד שעלתה לישראל בשנת 1955 היא בכתה עוד קצת, הכירה גבר, ובנתה משפחה אוהבת ושמחה, עד עצם היום הזה.

להיות לא שייך בגלל צורות של מילים

כל אחד כמעט מתחיל את חייו בתוך מסגרת כלשהי, כדי ללמוד את השפה יותר טוב, כדי להכיר חברים חדשים, או אולי כדי שרק תהיה סביבה מסודרת. אצל אסתר, ילדה בת חמש, המצב היה שונה, הרצון ללכת לבית הספר או למסגרת מסודרת, פשוט לא היה קיים, זה הרגיש לה לא הכרחי. אסתר, בשונה מרוב תלמידי כיתתה, לא ידעה את השפה המקומית: צרפתית. כל תלמידי הכיתה דיברו צרפתית, ואם זה לא מספיק, גם המורים דברו צרפתית, ללא יוצא מן הכלל. אי לכך, המצב הזה היה מאוד קשה בשביל אסתר, והיא סירבה ללכת לבית הספר בבכי רב. אותו המצב לא התקבל טוב בעין טובה של אמה, שידעה טוב מאוד את ההשלכות של החוסר הזה.

אסתר מצטטת את אמה: "לא ללכת לבית הספר, זה כמו להיות עיוור" (בערבית מרוקאית, כמובן).

כתוצאה מכך, אמה הענישה אותה והיא קיבלה מכות, וצעקה יותר חזק. הרעש שהלך וגבר, לא נשאר בבית, הרעש גרם למוסלמית שחלפה על פני הבית, לשים לב לרעש החזק הנשמע מאותו הבית, היא נכנסה כדי לבדוק מה קרה, אמה של אסתר, מיד סיפרה לה את הסיבה, ותנחשו מה? אסתר קיבלה מכות בפעם השנייה.

 אסתר מספרת שאירוע זה חקוק לה בזיכרון טוב מאוד, 80 שנה לא הספיקו להעלים אותו!! בסופו של דבר היא הגיעה לבית הספר, למדה צרפתית והכל הסתדר.

קצת על המשפחה

לאסתר שני הורים, שניהם נולדו במוגדור שבמרוקו, האבא היה סוחר בדים מוצלח ואמה עקרת בית, ולהם שלושה ילדים: האח הגדול ב-11 שנים מאסתר, שלמה, אח "סנדוויץ'," דוד שגדול ב-10 שנים ממנה, והאחות הקטנה, אסתר.

אסתר הכירה (מתוך ארבעת הסבים והסבתות) רק את הסבתא מצד האמא, שזכתה להגיע לגיל 106. "היא הייתה נקייה מאוד מאוד, גם אני נקייה מאוד מאוד, היא הייתה מסתרקת וזורקת את המסרק במים במים…". המצב הכלכלי של המשפחה היה בסדר, אסתר מספרת על אירוע קשה: "אוטו בא עם סחורה, ונשרף הכל, ולא היה לנו ביטוח, אז אבא שלי היה ממש מדוכא".

אירועי הילדות

בהיותה ילדה קטנה, התפרסמו ידיעות על השואה בעיתונים, היא לא הייתה יכולה להישאר אדישה לזה, אז היא עלתה על כיסא וצעקה: "שימות היטלר ושלא נמות אנחנו", וואו!

"כשהייתי קטנה לא היו לי משחקים. פעם, קנו לי בובה, והייתי פוחדת ממנה, לא ידעתי, לא הכרתי מה זה משחקים, והייתי מלבישה לה את הכובע שלי. פחדתי ממנה, פחדתי ממנה, היא הייתה גדולה".

כשאסתר הייתה בת 11, בשנת 1948, אחיה הגדול, שלמה, ראה שאין לו עתיד במרוקו, אז הוא החליט לעלות לישראל לבד כדי לשרת בצבא חובה לטובת ישראל, אסתר מספרת שהייתה עצובה מאוד ובכתה. "במרוקו לא חגגו לי בת מצווה, ואפילו לא ידעתי מה זה, כך שזה לא העציב אותי או הרגיש לי חסר. הייתי תלמידה טובה וממושמעת בתיכון, למדתי בבית הספר ערבית מדוברת, ספרותית, ידעתי לתרגם ספרותית לצרפתית, וגם הפוך, למדתי מתמטיקה, אנגלית, גיאוגרפיה, היסטוריה והכי אהבתי ללמוד אנגלית.

תיכון זה היה הכל ביותר פרטים, יותר מדוקדק". מהזווית שלי, התלמיד, אני יכול להסכים איתה שגם היום לומדים בחטיבה את מה שלומדים ביסודי, ביותר רצינות, וכמו שאסתר אמרה, "יותר פרטים, יותר מדוקדק". הצלחתי, אני טובה, השתלבתי, רגע אחד… בגיל 17 ושלושה חודשים, הייתי בכיתה אחרונה של התיכון, כיתה י"ב, לא סיימתי אותה עד הסוף, מכיוון שעליתי יחד עם משפחתי לישראל על מנת להתחבר מחדש עם האח שלי, שלמה, ששירת בצבא קבע בישראל, (בשנת 1948 עלה לישראל).

"שמחתי, שמחתי, שאני לא אצטרך לעשות את הבחינות, של התיכון. אבי לא רצה לעלות מכיוון שהיה מיוצב בתור סוחר בדים טוב במרוקו, אמא שלי רצתה בכך מכיוון שהאח השני הגדול שלי, דוד, היה חולה והיה יותר בטוח כבר לעבור לארץ המובטחת. בסופו של דבר אבי ויתר המשפחה עלתה לישראל".

כששאלתי אותה, "תגידי, השארת שם חברים/חברות?", ענתה: "בטח, כל הבית ספר היה חבר, כל הכיתה", "ומה הם אמרו שאת עזבת?", "מי ילמד אותנו בהפסקות היסטוריה?", "אהבת היסטוריה?", "הייתי עושה בדיחות בהיסטוריה". "ואת זוכרת משהו?" "לא".

המסע לישראל לקח בערך שבועיים "ראשית, שטנו באוניה קטנה ממרוקו לצרפת במשך חמישה ימים, אני זוכרת שבכיתי לאמא שלי, היא שאלה אותי: "דגלים צרפתיים ומרוקאיים, איפה שלנו?

דרום צרפת שימשה כתחנת ביניים במסע, שהינו שם שני לילות והציפייה של ההגעה לישראל רק הלכה וגברה ואז שטנו לישראל במשך שבוע ימים נוספים. התרגשתי מאוד, אני זוכרת ששאלו אותי: "מה היה לכם קולנוע במרוקו? בטח היה לנו קולנוע", כשהגענו לישראל, לנמל חיפה, כולם מחאו לנו כפיים, וראיתי את דגל ישראל משתקף על דמעות של אושר.

בנמל חיפה אחי שלמה, חיכה לנו בקוצר רוח עם חבר שלו .האיחוד המרגש של המשפחה קרה וכל המשפחה נסעה במונית לקריית ים ב', שם נמצא ביתו של אחי בזמן ששירת בצבא קבע. ראינו את חיפה באורות, לא היו סיכונים. באותו המקום בקרית ים ב', היו יש שישה בלוקים של בתים שמיועדים לאנשים שמשרתים בצבא קבע, שלושה מצד אחד ושלושה מצד שני, שלמה גר שם לפני והמשפחה עברה לגור איתו שם. הוא היה בדרגה הכי גבוהה שם".

שלום לך, ארץ מובטחת

אבא שלי לא היה סמכותי, הוא היה זקן והאח שלי, דוד לקח את המושכות ושלח אותי ללמוד להיות אחות מוסמכת (רפואה) בבית ספר. למדתי להיות אחות, אך לאחר כשנה בלבד, עזבתי כי לא ידעתי עברית, והייתי צריכה לקחת מחברת של מישהי אחרת והייתי מפענחת אותה, זה לא היה פשוט. רצו אותי בכל מקום שהייתי הולכת. סיבה נוספת שהחלטתי לעזוב את תחום הרפואה היא שאמורים לעבוד בשבתות, חגים, והעבודה דורשת הרבה, אך העובדים לא מתוגמלים בהתאם מבחינת משכורת. המנהלת הייתה שולחת את המדריכות לשכנע אותי שאני אשאר ולא אעזוב".

ואיך את הגבת לזה? "אני בשלי, בשלי, אך למדתי הרבה דברים מתחום הרפואה ,למרות שפרשתי, היה נחמד, אבל בכל זאת צריך עבודה.

הלכתי ללמוד בבית ספר למהנדסי בניין, להיות מזכירה, לחשב קופות, משכורות, פעלתי לפי ההוראות של הרואה חשבון ועבדתי במקום שהעבודה לא כל כך קשה, לא באה על שבתות או חגים, ותוגמלתי טוב".

את באיזשהו מקום התגעגעת למקצוע הקודם שלך, אחות מוסמכת? "לא, לא, לא, לא, לא, היה לי שבתות חגים, חופשי" "וכמה זמן היית במקצוע הזה? 10 שנים.

חמש שנים לאחר ההגעה של משפחתי לישראל, אבי נפטר כתוצאה מדלילות של דם, כשזה הגיע ללב, זה גמר אותו. היו עליו כתמים בגוף בהתחלה, ואז זה החמיר. אני זוכרת את המילים של אבי לפני שהוא נפטר: "אלוהים רוצה ככה, ככה יהיה". המנהל שלו, התבייש להגיד לאביה לעבוד, מכיוון שהוא היה בן אדם זקן וטוב. כל המשפחה הייתה עצובה מאוד בעקבות המקרה.

הקמת משפחה

בגיל 27 התחתנתי עם מרדכי אלון, פולני, שורד שואה, ומהעבודה שלי בתוך מזכירה הרווחתי יותר מהמשכורת שלו.

איך הכרת אותו? "אה, זה סיפור: חבר של מרדכי, היה חבר של אח שלי (דוד), אני הגשתי להם אוכל, כיבוד, ואז החבר אמר: "דוד, למה לא אמרת שיש לך אחות כל כך חמודה?"

עם מרדכי, בעלי, הבאתי לעולם שני ילדים, בת ובת, שם הבן אורי, ושם הבת מיכל. אז לא הייתה לי עבודה, אני גידלתי אותם עד גיל שנתיים, ואז שלחתי אותם לגן. מרדכי עבד בכפר גלים, בתור מדריך חקלאי, היו לו פרחים מחוץ לארץ. לא חזרתי לעבוד מאותו זמן עד היום". מרדכי ואסתר חגגו בר מצווה ובת מצווה לילדיהם, בכותל המערבי שבירושלים, באירוע לא היו יותר מדי מוזמנים, רק המשפחה.

מרדכי אלון, בעלה של אסתר השתתף אף הוא בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם תלמיד מחט"ב עירוני ג', בשנת 2016. את סיפורו של אלון אסתר ניתן לקרא כאן.

חיי היומיום

לאסתר אין רישיון נהיגה, היא מספרת שהוריה לא רצו וגם היא פחדה על עצמה: "הייתי פחדנית…"

אני קמה ב-5:00, מתכוננת לנהג הקבוע שיבוא, מתרחצת, ואז הולכת למועדון, שם יש אוכל, התעמלות, הרצאות, שירים, ריקודים, מפגשים עם חברים וחברות, החיים יפים.

אני מגיעה למרכז היום בבית האבות הספרדי בימי שלישי, רביעי, חמישי. ב-12:30 אני מסיימת את יומי בבית אבות, והנהג הקבוע מסיע אותי לביתי. אני גרה לבד, שם אני "עושה עיסוקים", נפגשת עם הבת שלי מיכל בערב לפעמים, אני צופה בטלוויזיה בבית, והולכת לישון ב-21:00. בימים שאני לא הולכת למועדון, אני נשארת בבית ועושה את העיסוקים שלי: קניות".

הזוית האישית

אסתר: "השתתפתי בתכנית מצוינת, מועיל, להעלות את הסיפורים לאתר ושהם ישמרו שם, זה רעיון טוב."

מאור: "היה לי העונג להשתתף בתכנית הזאת, לשמוע סיפורים של אנשים שעברו כל כך הרבה בחיים, עם תשוקה בעיניים לספר לתלמיד בית ספר כמוני שרק הרגע למד לפתור תרגילים בחשבון או ללמוד לקרוא באנגלית, זה אומר המון מבחינתי, ומרגש אותי כל פעם מחדש. הסיפור שאני הקשבתי לו, מאת אסתר, הוא סיפור על אישה חזקה, שהולכת אחרי הלב, ואמיצה במיוחד, אני מאחל לך בריאות, שתמשיכי ליהנות מכל רגע ורגע עם המשפחה שלך, שתמשיכי להיות מי שאת."