מאגר סיפורי מורשת

שמי נאווה אסף, נולדתי בשנת 1955 בירושלים. קוראים לי בשם זה מכיוון שאמי אהבה מאוד את השם "נאוה" והיה דיון משפחתי מהו השם שייבחר עבורי. בידי מכתב שאבי כתב לאמי, שהייתה בבית החולים לאחר הלידה, ובו החלטת אחותי ושני אחיי לקרוא לי בשם זה. כמובן שאמי שמחה מאוד. עם יציאתי עם אמי מבית החולים כתינוקת בת מספר ימים, הגעתי הביתה בערב ראש השנה, הוריי אמרו שאני הברכה שקיבלו לשנה החדשה ומספרים שאבי, ששמח כל כך, רקד ואלס כשאני בידיו.

הוריי היקרים, זהבה ויצחק, נולדו בירושלים, כל אחד מהם גר בשכונה אחרת. מוצאה של משפחת אמי ז"ל חלקה מטורקיה וחלקה מחלב שבסוריה. אך סבי וסבתי וגם הוריהם נולדו בישראל. מוצאה של משפחת אבי ז"ל ממגורשי ספרד. הם דוברי לאדינו, נולדו בארץ למעלה מעשרה דורות. שירי הלאדינו, שירי ערש, שמחות ועצב, היו תמיד נוכחים בבית סבתי.

אבי היה פעיל הגנה בכל רמ"ח איבריו. אמי היתה צעירה יותר, בבובה שלה העבירו מסרים של תנועת האצ"ל. סבתה של אמי היתה פעילה בארגון ההגנה. במטבח ביתה, מתחת לשולחן המטבח היה "סליק"- מסתור נשק של תנועת ההגנה, ילדיה היו פעילים בתנועת ההגנה וחיילים בריטים שהתארחו בביתה, אכלו ארוחות צהרים במטבח ביתה ורגליהם נחו על מצבור הנשק. כלומר, משפחה ישראלית שורשית.

ילדותי

ילדותי היתה ילדות נפלאה. לא הייתה טלוויזיה ולא כל פיתוח הטכנולוגיה, אך היו משחקים רבים ששיחקנו בקבוצת החברות והחברים. היו מפגשים חברתיים בבתים ובשכונה, וכמו כן השתתפתי בחוגים רבים: דרמה, נגינה בחלילית, חוגי ספרות למצטיינים ועוד. אמי ואני נהנינו מאוד לקרוא ספרים ולשוחח אודותיהם. כמו כן, ברדיו היו תוכניות בהן הקריאו חלקי ספרים כתהליך חשיפת הספר ואנו נהנינו להאזין לתוכנית מדי יום, בשעת צהרים, וללכת יחדיו לרכוש כל ספר חדש ומעניין. כמו כן, נהגנו להאזין לחידונים ספרותיים ברדיו. אמי ז"ל תמיד ידעה את כל התשובות, עוד בטרם המשתתפים השיבו, אך לא העזה מעולם להשתתף בתחרות החידונים. זו הייתה ילדות קסומה ללא ספק ומאוד שונה מהילדות בימים אלה.

גדלתי בשכונת קריית יובל שבירושלים. בחודש הראשון של כיתה א' למדתי בביה"ס "אגרון" בקריית היובל. אחרי חודש נפתח בי"ס יסודי חדש שנקרא "ממלכתי ג'" ועברנו ללמוד שם. כל ילדה וילד לקחו בידיהם משהו ששייך לכיתה והלכנו ברגל לביה"ס החדש. מחנכת הכיתה שלי, ששמה היה סימה, ידעה שאהבתי מאוד את הגירים הצבעוניים, אז היא נתנה לי להעביר אותם לכיתה החדשה. אחזתי בהם בכפות ידיי בנאמנות רבה, כדי שחלילה לא ייפול גיר. לכל פריט, אפילו הקטן ביותר, הייתה משמעות באותה תקופה. לא היו לנו הרבה דברים, אבל הערכנו כל דבר ולכל דבר הייתה חשיבות מרובה.

משחקים בהם שיחקנו: אבני פלא (מאוד דומה ללגו הבסיסי בו משחקים ביום). הרבה משחקי קופסא כמו "סבלנות", "סולמות וחבלים". משחקים אלה היו משחקי בית. אך היו משחקים ששיחקנו ברחוב כמו: חבל, שני חבלים, קלאס, חמור חדש, מחבואים, שלושה מקלות, מחניים ועוד. כמו כן, היו לנו אלבומי בולים בהם אספנו בולים מארצות שונות ובולי דואר ישראליים. ככל שהבול היה ישן יותר, מתקופה קדומה יותר, הוא נחשב "לשווה יותר". היו לנו גם אלבומים של תמונות ארצות ומידע על כל ארץ, ואלבום מיוחד בו ייבשנו פרחים שאספנו בשדה וכתבנו מידע אודות הפרחים. ליד כל פרח היו תמונת הפרח ומידע אודותיו.

היו לי חברות הן מהכיתה, הן מהשכונה ומהחוגים בהם השתתפתי. חברתי הטובה הייתה ילדה בשם אילנה, שאביה היה עיוור ואמה כבדת ראייה על סף עיוורון, אך ביתם תיפקד בצורה מופלאה והם הובילו את ילדיהם להתמודד עם כל אתגר וקושי. נפגשנו מדי יום והיו לנו שיחות רבות, שיחקנו ביחד ותמיד היינו ביחד, כראוי לחברות טובות. עם המעבר לביה"ס התיכון, הצטרפו חברות וחברים משכונות אחרות ומערים אחרות, שגרו בפנימיית ביה"ס. בכיתות ט'-י"ב למדתי בביה"ס "בויאר".

תקופת בית הספר ולימודים

בביה"ס היסודי היו מספר מחנכות כיתה, אך המחנכת בכיתות ו'-ח' זכורה לי במיוחד. מחד, היא הייתה קשוחה מאוד, שפע של דרישות, כל שגיאה הייתה מורידה הרבה נקודות. היו ילדים שפחדו להשיב על שאלותיה שמא יטעו והיא תגחך. בכל יום שישי, "כשעת חברה" התבקשנו לשרטט ביומן טבלה שבה שתי עמודות. באחת היה הסימן "פלוס" ובשני היה הסימן "מינוס". "פלוס" משמעו היה מספר הפעמים שהכנו שיעורי בית באותו שבוע. "מינוס"- מספר הפעמים בו לא הכנו שיעורי בית. ואוי ואבוי למי שלא הכין. הועמדנו בכיתה בטור ארוך וחיכינו שהיא תציין את תוצאות ריכוז הפלוסים והמינוסים השבועיים, תוך מחמאות למכינים ונזיפות למי שלא הכין. למרות התיאור שנשמע "מרתיע", מבחינתי היא היוותה אתגר. והיא הכינה אותנו מבחינת התכנים שלמדנו להצטרפותנו לבתי ספר התיכוניים.

אחרי שנים למדתי הוראה, הגעתי לחדר המורים כסטודנטית ופגשתי אותה ואת המורות האחרות שלימדו אותי .ישבנו באותו חדר מורים והעלינו חוויות.

תקופת הבגרות – חוויות מיוחדות, תנועות נוער

הייתי בפעילויות בתנועת הצופים, אך עם כניסתי לביה"ס התיכון השתתפתי יותר בפעילויות הבית ספריות. כנערה אהבתי מאוד ללמוד, להתעניין במגוון תחומים וליצור חיי חברה מהנים. מכיוון שבביה"ס הייתה גם פנימייה, הרבה מהמפגשים ומחיי החברה התנהלו באירועים חברתיים שהיו בפנימייה, אך גם באירוח חברות שבאו לביתי ואהבו מאוד לפגוש את משפחתי החמה. חברותיי נהנו מאוד להיפגש עם אמי ז"ל גם כשלא הייתי בבית. הלמידה בבויאר הייתה מאוד אינטנסיבית ויחד עם זאת היו פעילויות רבות.

אהבתי מאוד לכתוב שירה, לקרוא בלי סוף גם פרוזה וגם ספרי שירה, נהניתי לכתוב שירים, לכתוב יצירות ספרותיות קצרות, להפוך סיפורים למחזה וחלוקה לתפקידים, אהבתי לקרוא ואהבתי חיי חברה.

שירות צבאי

שירותי הצבאי נמשך שנתיים במסגרת גיוס חיילות למשטרה. חלק מן השירות היה בגשר אלנבי המחבר בין ירדן לבין ישראל, ממנו יצאו ובאו הן תיירים והן ערביי השטחים וכמובן תושבי ארצות ערב. תפקידנו היה לוודא שלא נכנסים אנשים המשתייכים לארגוני חבלה, פת"ח ועוד, דרך מעבר הגבול.

כמו כן, באותה תקופה היו פיגועים רבים בירושלים ותפקידנו היה לצעוד ברחובות ולרשום עוברים ושבים ערבים. זאת מן הטעם שאם יהיה פיגוע, יהיה רישום מדויק של הפרטים האישיים ומספר תעודת זהות של הערבים שהיו ברחוב.

הגיעו לגשר אלנבי תושבי ארצות ערב וערביי השטחים ההולכים ושבים, והגיעו גם תיירים מארצות שונות. זו הייתה הזדמנות לתרגל אנגלית וצרפתית שלמדתי בביה"ס התיכון וערבית שלמדתי מהוריי (שדיברו בערבית על מנת שאנו הילדים לא נבין את שיחותיהם האישיות), אך לי זה נתן הזדמנות ללמוד שפה נוספת וזה סייע לי מאוד בשירותי הצבאי.

מקצוע ועיסוק

במשך שנים רבות עסקתי במגוון תפקידים בתחום ההוראה. הייתי מחנכת כיתה תשע שנים, במקביל נשאתי בתפקידים שונים: רכזת חינוך חברתי, רכזת שכבות ה'-ו'/ ז'-ח', רכזת מתמטיקה ועוד.

לאחר שלמדתי בקורס רכזי מתמטיקה מחוזי נבחרתי להיות שותפה בכתיבת מבחני מתמטיקה מחוזיים, תחילה במחוז ירושלים ולאחר מכן ברמה הארצית. הייתי מדריכה ארצית בתחום המתמטיקה בה הנחתי צוותיי הוראה הן בבתי ספר והן במתן השתלמויות למורים במרכזים פדגוגיים (מרכזים המיועדים לפיתוח צוותי הוראה). מראשית היום ועד שעות מאוחרות הנחיתי צוותי מתמטיקה בערים רבות, ביניהן: אילת, דימונה, באר שבע, נתיבות, אשקלון, קריית שמונה ועוד. נהניתי מאוד וחשתי סיפוק רב, אך הרגשתי שהעבודה הישירה עם ילדים חסרה לי, ולכן ניגשתי למכרז ונבחרתי להיות מנהלת בית ספר.

נהניתי מכל רגע. ההזדמנות והזכות, שניתנה לי לעבוד עם ילדים מגיל גן חובה בחטיבה הצעירה ועד כיתה ו' הייתה חוויה עוצמתית. הקשר עם התלמידים היה חשוב לי מאוד והפתיחות בינינו אפשרה לי לסייע להם גם בפתרון בעיותיהם האישיות. לקדם וללוות ילדים ולראות אותם מתקדמים ומתפתחים ומתמודדים עם קשייהם נותן לאנשי חינוך סיפוק עצום. העיסוק הן בתכנים, הן בתהליכים, הן בחידושים בחינוך ויישום התפיסה החינוכית שלי בבית ספר אותו הקמתי זו חוויה עצומה. הקמתי שני בתי ספר ולאחר עשרים ושלוש שנות ניהול בית ספר, פרשתי לגמלאות. כעת אני לומדת מגוון נושאים בלימודי רפואה אלטרנטיבית להנאתי הרבה.

הכרות ונישואים ובניית משפחה

את בן זוגי הכרתי במסגרת שירותי הצבאי. נולדו לנו שלוש בנות נפלאות, שלושתן נישאו ויש לנו שמונה נכדים ונכדות שאנחנו אוהבים מאוד.

תחביבים

אני אוהבת מאוד לכתוב שירים ופרוזה ובימים אלה אני כותבת את הסיפור המשפחתי שלנו תוך שילוב מאורעות היסטוריים שאירעו בתקופה אודותיה אני כותבת. כמו כן, אני מאוד אוהבת לקרוא, ללמוד נושאים חדשים, אני כותבת שירה, אוהבת לטייל, לצבוע מנדלות בנחת להנאתי ועוד.

סיפורו של חפץ מיוחד העובר במשפחה מדור לדור

בקופסת התכשיטים שלי צמיד של סבתי שעבר מדור לדור. זהו צמיד זהב שאמי קיבלה מאמה, שעבר מדורות קודמים ואני שומרת עליו מכל משמר.

כמו כן, אני עונדת את טבעות הנישואין של הוריי, ולעולם לא מסירה אותן. שתי טבעות זהב דקות מאוד, משדרות צניעות רבה, טבעות דקות שביטאו אהבה ענקית וגדולה שבנתה משפחה שלמה באהבה רבה.

יציאה לגמלאות וחוויותי היום / תקופת הקורונה

בפנסיה אני מרבה ללמוד, לקרוא, לכתוב פרוזה ושירה וללמוד. אני מרבה לקרוא ספרים בנושאים ובתחומים שונים. לאחרונה אני מתמקדת בספרי עיון בתחומים מגוונים וגם בספרות יפה.

בפנסיה למדתי מגוון תחומים: NLP, ארומתרפיה, רוקחות טבעית, קבלה ועוד. אני גם נפגשת עם חברות, מבלה זמן איכות עם המשפחה וכמובן משלבת טיולים בארץ ובחו"ל.

מסר לדור הצעיר – סיפור זן

איש זקן הולך על החוף ורואה שהוא מכוסה בעשרות אלפי כוכבי ים, הפרוסים למרחק על כל החוף. הרחק מהחוף הוא רואה נערה צעירה, שמרימה את כוכבי הים בזה אחר זה ומשליכה אותם חזרה לים. משועשע הוא הולך לדבר עם הילדה. "מה את עושה?" שואל הזקן. "אני מצילה את כוכבי הים האלה", השיבה הילדה. "אם אני לא אחזיר אותם לים הם ימותו. הם זקוקים למים כדי לחיות." הזקן צוחק לעצמו,'ילדה נאיבית…' הוא חושב. "אבל את רק אחת ויש עשרות אלפי כוכבי ים בחוף הזה. איך אפשר לחולל שינוי?". היא מתבוננת באיש הזקן וזורקת את כוכב הים בחזרה לים ואז עונה: "עשיתי הבדל עבור אותו כוכב ים".

לעיתים, אנחנו חושבים ומטילים ספק: איזה שינוי אנחנו כבר יכולים ליצור בעולם? כל כך רבים עושים דברים טובים וגדולים ממני ומי אני שאוכל לעשות שינוי? הרי אין בי שום דבר מיוחד. וגם כל כך הרבה רוע יש סביבנו, וכמה שאתאמץ לא אצליח למחוק את הרוע הזה ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל אז אנחנו נזכרים במישהו אחד שעשינו לו טוב ואולי אף שינינו את חייו באיזה שהוא מובן וזה שווה עולם ומלואו.

כאשר אנו מאמצים ראייה דיכוטומית של "הכל או כלום", אז הרוח עלולה לצאת מהמפרשים. אבל כשאנחנו מאמצים ראייה מעמיקה יותר, שהיא הנכונה יותר, ומבינים שלמעשים ולפעולות שלנו יש השפעה על מישהו אחד לפחות או על כמה אנשים סביבו, גם אם עוד עבודה גדולה לפנינו כדי להפיץ טוב סביבנו ושנוכל להגיע ולהשפיע על יותר אנשים – זה נותן כוחות, מגביר מוטיבציה ודרייב ועוזר לנו בדרך שלנו להיות האדם שאנו רוצים ויכולים להיות.

הזוית האישית

אריאל הנכד המתעד:היה לי מאוד מעניין לעבוד עם סבתי ולשמוע על דברים חדשים שלא ידעתי אודותיהם.

סבתא נאוה: היה לי משמח מאוד לעבוד עם נכדי ולספר לו את סיפורי.