מאגר סיפורי מורשת

שמי ירדנה מנור נולדתי ב1961  בכרכור.

הוריי – ציון מזרחי ז"ל ואימי לאה כהן שתבדה לחיים ארוכים, עלו לארץ מפרס בשנות החמישים, הכירו בארץ במעברת פרדס חנה, התחתנו והקימו משפחה. יש לי ארבעה אחים (שני אחים ושתי אחיות, אני הרביעית בין האחים).

כשהייתי ממש קטנה, בכיתה א', אהבתי ללכת לבית הספר, בישוב שבו גרתי, בכרכור. אהבתי  להיפגש עם החברות והמורות, ללמוד ולגלות בעצמי עולמות מעניינים, דרך הכתיבה והקריאה. כשהייתי מגיעה הביתה, אחר הצהרים הייתי מושיבה מולי כמה בובות ומלמדת אותן בכאילו, ומחקה את המורה שלי. מאוחר יותר, היו באות אלי חברות ואני הייתי עומדת מולן ו"מלמדת" אותן. כמו כן אהבנו כל הילדים בשכונה לשחק במשחקים כגון: חמש אבנים, מחניים, שלוש מקלות ועוד.

כשבגרתי הייתי מדריכה בתנועת הנוער, ומאוחר יותר כשלמדתי במכללה למורים בנהלל, התנדבתי לחנוך ילדה בכיתה ו' ממגדל העמק, במסגרת תוכנית פר"ח. הייתי נפגשת איתה פעם בשבוע, משוחחת איתה על דברים שעינינו אותנו אותה, עוזרת לה בשיעורי הבית, משחקת איתה במשחקי קופסה ועוד. נהנתי מהקשר שיצרנו ומכך שיכולתי לעזור לה.

בתקופה שהייתי חיילת, רפאל איתן (רפול) היה הרמטכ"ל. הוא יזם את הפרויקט שנקרא נערי רפול (מקא"ם).  שירתי בחיל החינוך ביחידת מורות, שנה אחת לימדתי בנות שגויסו, ולא הייתה להן השכלה בסיסית, והייתי בקבוצת מורות עתודאיות שלימדו את הבנות הללו בקורסים שונים, של קריאה, כתיבה והעשרה. בשנה השנייה בצבא, שירתי בכלא מגידו והייתי בצוות מורות. לימדנו חיילים אסירים שהשכלתם הייתה חסרה מאוד. חיילים אלה שיתפו פעולה, התענינו, למדו והצליחו לרכוש קריאה וכתיבה, ובסוף הקורס היו גאים בהישגים של עצמם. זו הייתה תקופה מאוד מעניינת ומלאת אתגרים. הרגשתי שליחות ללמד ולקדם חיילים שזו ההזדמנות שלהם לרכוש השכלה.

כשסיימתי את שירותי הצבאי, התחלתי ללמד כמורה, ועבדתי כמחנכת במשך שלושים וחמש שנה. שש עשרה שנים בתמרת  ותשע עשרה שנים בשמשית. תקופה נפלאה שבה זכיתי לממש את חלומי. תפקיד עם שליחות, מלא באתגרים שנתן לי מקום להתפתחות, יצירה והגשמה. חינכתי מאות ילדים בכיתות א'-ב'. הרגשתי שיש קסם בלהיות מורה, כי ראיתי שילד שלא ידע לכתוב ולקרוא, או  לפתור תרגילים ובעיות, או שלא ידע לעבוד בקבוצה וגם באופן עצמאי, או שהתקשה לשתף ברגשות, ולעזור לאחרים, בסוף תהליך הלמידה – מצליח לקחת ספר ולקרא, לכתוב לבד ספורים ורעיונות, להיות חבר קשוב ורגיש,  ובעיקר להנות ולהיות גאה בדרך שעשה.

מלבד היותי מורה- מחנכת, הייתי בשנים הללו גם רכזת חברתית, הייתי אחראית על פעילויות תרבות שונות, טקסים, ימים מיוחדים, יזמתי התנדבויות של מתן לנזקקים ועוד. גם פעילות זו גרמה לי לסיפוק והנאה, היא מילאה אותי והרגשתי שאני נותנת ביטוי למיגוון הכישורים שלי. בסיום שלושים ושבע ( כולל שנתיים בצבא) שנות הוראה משמעותיות ומהנות של אתגרים, עניין והנאה, פרשתי בתחושה של סיפוק רב, מהמסע שעברתי. יש בי תחושת שליחות שתרמתי את הידע, הרגישות, העניין והאהבה שלי לתלמידים.

מאז פרישתי ממשרד החינוך (כשלוש וחצי שנים), אני פנויה יותר למשפחתי, בעלי, ילדיי ונכדיי ומבלה איתם יותר ועוזרת כשצריך. כמו כן יש לי את הזמן לעסוק בדברים שאני אוהבת, כמו לשיר בחבורת זמר, לרקוד ריקודי עם, לקרא לכתוב ועוד. כמו כן אני מתנדבת בצוות מוביל של מועדון הותיקים שהקמנו בנהלל, המועדון נקרא "ערב טוב" והוא מיועד לבנות ובני חמישים, שישים, ושבעים פלוס. אנו מפעילים את המועדון בהרצאות ופעילויות שונות בשעות הפנאי. אני מאמינה שאמשיך ואוסיף לזמן שהתפנה לי עיסוקים נוספים,  ופעילויות נוספות, שמעניינות  אותי, בהמשך.

הזווית האישית

הראל: מאוד נהנתי לפגוש את ירדנה ולחוות איתה את הקשר הרב דורי ובעיקר נהנתי לשחק במשחקים ובשיחות איתה. יהב: תחילת המפגש הראשון חששתי קצת כי לא הכרתי אותה, לא ידעתי איזה בנאדם מופלא היא. גיליתי שהיא אכפתית, נחמדה ומעניינת. הסיפור על החלום של ירדנה עניין אותי.

ירדנה: התנדבתי לשמש סבתא "מאמצת" ליהב והראל. נהנתי לפגוש שני ילדים מקסימים וחכמים. נהנתי מהסקרנות והקשר היפה שנוצר בנינו. מאחלת לשניהם הצלחה רבה בהמשך.