מאגר סיפורי מורשת

סבתא חגית קידר מספרת על ילדותה

נולדתי בירושלים וגדלתי בטבעון עד גיל 14 שאז עברנו לנווה שאנן בחיפה.

הילדות בטבעון הייתה ביישוב שהיה שילוב של חיי ומנהגי קיבוץ עם חיי כפר ועיירה בה כולם מכירים את כולם.

מולנו, בבית בו גדלתי היו שכנים, עם דלת מול הדלת שלנו, שבעצם חיינו בשתי הדירות, והדלתות היו פתוחות … ובשכונה אף פעם לא ידעו מי הילדים של מי, בשתי הדירות האלה…

בחצר של כל ארבע הדירות (היו שתי דירות בקומה הראשונה ואנחנו שתי דירות בקומה השנייה), היו עצי פרי שכולם נהנו מפריים. כשאני זוכרת שבעצם אבי היה המגדל ומטפל בהם… הבית היה על פתח ואדי שהיה מקום הבילוי העיקרי שלי. הייתי יורדת לוואדי לבדי, ויושבת שם תחת השיחים …

כשעברנו לחיפה, גיליתי את עולם תנועת הנוער כשהצטרפתי (כמעט עם כל הכתה) לתנועת "מחנות העולים" שם התקדמתי להדרכה ואיתם יצאתי לצבא בגרעין נח"ל. מהגרעין נשלחתי להיות מרכזת "מחנה" כשזה נקרא – קומונרית, מאחר וכל המדריכים גרנו בקומונה.

את לימודיי אחרי הצבא התחלתי באוניברסיטה בסטטיסטיקה אלא שהנושא הטיפולי משך אותי יותר… ומשם עברתי ללימודי פיזיוטרפיה.

ושם התחיל המסלול הטיפולי שלי… ראיתי בפיזיוטרפיה את הצד הנפשי/שיקומי יותר מאשר הצד הפיזי ואת הקשר ההדוק בין שיקום רגשי/נפשי ובין  הצד הפיזי/בריאותי וההשפעה ההדדית בין שניהם.

זה הוביל אותי ללימודי הקינסיולוגיה על כל הענפים שלה שאותם למדתי במשך כ – 30 שנה ובעצם אף פעם לא הפסקתי… בתקופה ההיא הנושא הזה היה מיוחס כאילו למיסטיקה… ובמהלך השנים הוא התגלה כאמיתי, נכון ומשמעותי ביותר כאשר היום מתייחסים לכל כך הרבה מפגעים בריאותיים ומחלות ממקור רגשי/נפשי.

בקינסיולוגיה פיתחתי גישה ושיטה לטיפול בקשיי למידה, בהם עבדתי הרבה שנים, כאשר השתמשתי בשיטה גם לטיפול בזקנים עם פגיעות נוירולוגיות/עצביות בבתי אבות רבים בעמק יזרעאל.

 סבתא חגית מטפלת

מעט לאחר סיום לימודי הפיזיוטרפיה שלי התחתנתי עם נפתלי, שהיה חברי בשנות תנועת הנוער והתחלנו את בניית המשפחה , שלושה ילדים, כאשר אנחנו נודדים בין ישראל, יוון וארה"ב.

 ביום נישואינו

לאחר שאובחנתי בסרטן אלים בדרגה 3 השתמשתי בשיטה הזו גם על עצמי ולהפתעת מערכת הרפואה, הנה אני לאחר 19 שנים … בריאה. את הגישה הזו העברתי במשך שנים רבות באגודה למלחמה בסרטן עד פרוץ הקורונה.

כיום, בגיל 71, עם שלושה ילדים ותשעה נכדים מהממים (וכנראה יהיו עוד…) אני עדיין רואה כל יום ויום שהגישה הזו מוכיחה את האמת שבה.

וכאן אני מגיעה לנושא הסיפור המיוחד מילדותי אותו רציתי לספר לנכדים 

נולדתי בירושלים שנתיים אחרי קום המדינה… לזוג הורים ילידי הארץ, "צברים",  ילידי ירושלים, כאשר מצד אימי הייתי דור רביעי בארץ…

אבי נולד וגדל בשכונה דתית שגובלת בשכונת מאה שערים החרדית. אבי גדל במשפחה דתית ולמד בבית ספר דתי, עד נעוריו, שאז עזב את הדת ובעקבותיו גם 2 אחיו… והצטרף לארגון ה"הגנה" שנלחם בירושלים. שם, הגיע לתפקידי פיקוד וקצונה והיה מעורב ופיקד על הקרבות החשובים ביותר בירושלים וסביבותיה, ביניהם פיקד על הקרב על רמת רחל – הקרב האחרון שאחריו רמת רחל נשארה בידינו.

אימי – נולדה בירושלים למשפחה ענפה בה היו לה 45 בני דודים שכללו שייכות בין נטורי קרתא (החרדים ביותר…) ועד משפחה חילונית גמורה שבה אימי נולדה. השורשים של משפחת אימי הגיעו עד הגאון מווילנה שבשושלת שלו היתה אימי דור 11…

במלחמת השחרור, בקרבות על ירושלים איבדה אימי את אחיה היחיד ואת בעלה הראשון איתו היתה נשואה 3 שבועות בלבד… (ובנוסף לכך עוד דוד ו6 בני דודים…)

אני נולדתי בת בכורה להורי שניסו להתאושש מאובדן היקרים (בעלה הראשון של אימי נלחם ופיקד עם אבי והיה חבר קרוב שלו… ) ועזבו את ירושלים להתגורר בטבעון, עיירה שנבנתה ואוכלסה אז בזוגות צעירים יוצאי צבא ועוזבי קיבוצים בראשיתה… בהמשך הגיעו לטבעון גם עולים …

גדלתי בטבעון, בשכונה קהילתית בה חגגו במשותף את החגים, בה כולם הכירו את כולם, ובעיקר שכונה עם צביון ישראלי "צברי".

תמונה משפחתית

ונחזור לנושא הסיפור…

כשנולדתי ולאורך כל ילדותי היו לי שלושה זוגות  של סבא וסבתא

הורי אמי – סבא לוי וסבתא יפה, שהתגוררו בירושלים ובהמשך עברו לנתניה (קרוב לים…) ואליהם הייתי קשורה במיוחד… איתם חוויתי חיבור של חיים בירושלים עם שורשים של חיי קהילה יהודית (סבא של אמי היה רב בבית הכנסת "החורבה" בירושלים העתיקה), בין ערבים, ושמעתי אצלם בבית – עברית, יידיש וערבית – שפה שהם דיברו חופשי.

אני ואחי עם סבתא יפה וסבא לוי

בהמשך, כשעברו לנתניה – עברנו שם חוויות נפלאות של ים וחופש הכי כייפי שאפשר.

הורי אבי – סבא נפתלי וסבתא מרים, שהמשיכו להתגורר בשכונה הדתית בירושלים, שסיפקה לי זיכרונות וחוויות מאד מיוחדים ובלתי נשכחים… רחוב קטן וצר, עם קירות גבוהים, הדירה עם תקרות גבוהות ורצפה מעוטרת, והשירותים – מחוץ לדירה בחצר הפנימית של הבנין המשותף… וסביבנו כשישה בתי כנסת… זיכרונות של שעות רבות שישבתי שם עם אחי וראינו את כל חיי הדתיים בעיקר בערבי שבת וחג.

אחי עם סבתא מרים בדירה בירושלים

הורי בעלה הראשון של אמי – סבא מונה וסבתא שרה, שהתגוררו בתל אביב. אצלם, כל ביקור הרגיש לי כאילו ביקור בחו"ל…

אני וסבתא שרה

זה היה חריג מאד אז, בימים ההם, כאשר רוב הילדים שגדלתי איתם היו בנים לעולים מאירופה, ששרדו את השואה ומלחמת העולם ה – 2… וחסרי סבא וסבתא בכלל…

כתוצאה מכך, חבריי, הכירו את הסבים והסבתות שלי, אהבו אותם, וזוכרים אותם עד היום. הסבתא האהובה עלי היתה סבתא יפה, המלווה אותי עד היום… מהורי אמי קיבלתי את האהבה וטוב הלב ללא תנאי. מהורי אבי קיבלתי את חוויות הדת והיכולת להיות דתי ולמרות זאת לקבל את החילוניות. מהורי בעלה הראשון של אמי קיבלתי את חוויית תל אביב שהיתה שונה לי ומעשירה לאור כל חוויות ירושלים והשכונה הקטנה והחמה – טבעון.

חוויות הסבים והסבתות שעברתי בילדותי השפיעו עלי והיוו לי השראה מרגע שהפכתי עצמי לסבתא עם לידת רז, אחיה הגדול של דניאל, נכד ראשון, ועד היום שיש לנו, לי ולסבא של דניאל, סבא נפתלי, תשעה נכדים… וזה כנראה לא הסוף… אמן!

אחד המשפטים המשמעותיים ביותר ששמעתי מסבי, סבא לוי היה "חגיתי, כשאת מספרת משהו למישהו, מאותו רגע, את לא יכולה יותר לשלוט על הסיפור… הוא כבר לא שלך… ולכן, תדעי מה את מספרת…".

ומכאן

משחררת את הסיפור הזה באהבה, סיפור קטן ואחד, מני רבים שהיו לי ב 71 שנותיי…

הזוית האישית

סבתא חגית: לגבי התוכנית הנפלאה הזו – הקשר הרב דורי – תכנית נפלאה!!! ניתנו לי הזדמנויות של קשר אינטימי ושיחות עם דניאל, שלולא התכנית אין מצב שהיינו עושות! המשחקים ששיחקתי, החלומות שהיו לי, התנאים בהם גדלנו, וההשראה והמורשת שהנחו אותי בחיי להיות הסבתא שאני היום… כל אלה – לא היו מחולקים ומועברים הלאה… ולא רק לדניאל… התכנית גרמה לי לשיחות נוספות ועשירות יותר גם עם הנכדים האחרים… זכיתי שנבחרתי על ידי דניאל!!! ותודה להוגי התכנית ויודית המנחה שהעבירה את התכנית בבית הספר!!!

הנכד דניאל: המסע עם סבתא היה קסום. למדנו אחת על השנייה, שיחקנו אחת עם השנייה וחלמנו יחד. תודה רבה לתוכנית שאפשרה לנו את החוויה.