מאגר סיפורי מורשת

עלייה

שמי הוא דניאלה גואטה, נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו ועליתי לארץ בשנת 1957 בגיל 8. ישר למעברת אשדוד.

עליתי לארץ בעלייה לא חוקית. מלך מרוקו של אז לא נתן ליהודים לעזוב את מרוקו לכן נאלצנו להשתמש בדרכונים מזויפים שאנשי הסוכנות היהודית עזרו לנו להנפיק.

נסענו מהבית במונית בשעות הלילה כדי להגיע לאיזור הספרדי. כל הדרך פחדנו שיעצרו אותנו. חלק מהמשפחות שהיו אתנו ועברו אותו מסלול שאנו עברנו נתפסו על ידי המשטרה המרוקאית ושלחו אותם לכלא. לאחר שהגענו לאיזור הספרדי, שטנו לצרפת, שם חיכה לנו איש מוסד שנתן לנו דרכונים כדי להגיע לארץ ישראל.

ההפלגה מצרפת לישראל זכורה לי כחוויה לא פשוטה כלל. אחותי הקטנה ואני סבלנו מאד ממחלת ים ואמא שלי הייתה אז בתחילת הריון. כשהגענו לישראל, הביאו אותנו מנמל חיפה, שם ירדנו מהאנייה, ישירות למעברת "אשדוד ים."

בינתיים, נולדה אחותי הקטנה ולא היה  בית חולים באשדוד ובאזור בכלל, כמובן בשנים האלה. היה רק אמבולנס אחד בלבד שהסיע מקרים דחופים מחוץ לאשדוד ולא היו כבישי גישה על מנת לצאת מתוך הישוב (אשדוד אז היא לא הייתה במעמד של עיר). היה רק גשר שבנוי מעץ, שקרס מספר פעמים בתקופת הגשמים. הישוב טרם חובר לרשת החשמל ולכן לא היה לנו אור בצריף וגם לא היו לנו תנורי חימום, מקרר ומוצרי חשמל בכלל.

בארץ הייתה בדיוק תקופת הצנע. ניתן היה לקנות מזון רק עם הגבלות. קיבלנו תלושים בשביל לקנות מזון.

בית הספר לא היה מבנה רגיל, אלא צריפים שבהם למדו כמה גילאים ביחד, בעיקר קריאה וכתיבה בשפה העברית. לא הבנתי כמובן דבר מהשעורים ולא האמנתי שאלמד אי פעם עברית. כולנו היינו עולים חדשים וצוות המורים והמורות היו סובלניים מאד ומסבירי פנים.

זכורה לי חוויה מיוחדת, הביקור של דוד בן גוריון בצריף המשפחה. אתו הגיעו גם ראש העיר דאז ועיתונאים שסקרו את הביקור.

משפחה – למדתי בתיכון הדתי מקיף ב באשדוד ובהמשך למדתי בסמינר למורים בגבעת וושינגטון. שובצתי בעבודת ההוראה באשדוד ועבדתי כמורה בבית ספר יסודי. יחד עם זאת, התמחיתי במשך שנתיים בהוראת החינוך המיוחד. במהלך שנות העבודה יצאתי להשתלמויות רבות.

גם בעלי הוא בוגר תיכון גבעת וושינגטון. נפגשנו בעבר ביום הראשון של החופש הגדול, כאשר אחותי ואני הלכנו לטייל על שפת הים ושם פגשנו את שמואל שלימים הפך לבעלי. התחתנו ויש לנו ארבעה ילדים, בעלי משפחות משלהם. יש לי נכדים. ילדיי גרים בערים בארץ.

חיי כאומנית – עוד בהיותי תלמידה בסמינר למורים, למדנו מספר תחומים באומנות, כדי שיסיעו לעבודה בהוראה. מדי פעם, לקחתי קורסים באופן פרטי ממורים ידועים. לאחר 32 שנות עבודה, פרשתי והתחלתי לעסוק באומנות באופן מתמיד.

המורה הראשונה, שאצלה למדתי כ-20 שנה, הייתה לינה גולן, ממנה רכשתי המון ידע, טכניקות והסתכלות על דברים בצורה אחרת. השתתפתי גם בתערוכות, כאשר הראשונה שלי הייתה במוזיאון התנ"ך בת"א, תערוכת יחיד בנושא: "מבראשית ועד יציאת מצרים". השתתפתי גם בתערוכות קבוצתיות כשהאוצרת הייתה המורה שלנו.

היום אני ממשיכה ללמוד בבית אריה קלנג עם מורה שהשנה מלמד שנה ראשונה את הקבוצה. אני מאוד מעריכה את הידע, הגישה והטכניקה של הלמידה.

בשנה האחרונה, השתתפתי בתוכנית "הקשר הרב דורי". עבדו אתי בנות מקסימות, חכמות, היודעות להתבטא. ידעתי שאוכל לסמוך עליהן כשאספר את ספורי והן יתעדו את מה שאספר להן. שמעתי על התוכנית מאנשים שהשתתפו בתוכנית ושמחתי שנתנה לי הזדמנות להשתתף בפרוייקט זה שהוא בעיניי רב ערך ויוצר קשר בין בני הדור. היה ניתן לראות כמה אותן ילדות קטנות מבינות את בני הדור שלנו.

הזוית האישית

אנאל ויהל: שמחנו לתעד את סיפורה האישי של דניאלה המקסימה. דניאלה: הכרתי בנות מקסימות, חכמות, היודעות להתבטא. ידעתי שאוכל לסמוך עליהן כשאספר את סיפורי והן יתעדו את מה שאספר להן. שמעתי על התוכנית מאנשים שהשתתפו בתוכנית ושמחתי שניתנה לי הזדמנות להשתתף בפרוייקט זה שהוא בעיניי רב ערך ויוצר קשר בין בני הדור. היה ניתן לראות כמה אותן ילדות קטנות מבינות את בני הדור שלנו.