מאגר סיפורי מורשת

סבא ירון נולד בירושלים ב 1953. הוריו עלו לארץ ב 1948 מיוגוסלביה, בשלהי מלחמת השחרור.

סבתא רבה, אמו של סבא ירון, שמה הרמינה. סבא רבה, אביו של סבא ירון, נקרא זבונקו. שניהם נולדו בקרואטיה  (בערים אחרות) שאז הייתה מחוז ביוגוסלביה המאוחדת.  כיום קרואטיה היא מדינה בפני עצמה, לאחר התפרקותה של יוגוסלביה לשש מדינות.

סבתא הרמינה היא שורדת שואה שעברה את תקופת השואה כנערה צעירה. היא שהתה כמה חודשים במחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין (שם מתה אמה, אביה הומת עוד קודם לכן ע״י ההונגרים). לאחר מכן הועברה למחנה עבודות כפיה, שם עבדה בעבודה פיזית קשה בבית חרושת שייצר נשק לצבא הגרמני. סבתא הרמינה השתחררה ממחנה העבודה בתום המלחמה, כשהרוסים כבשו את המחנה מידי הגרמנים. היא היתה אז בת  חמש עשרה וחצי בלבד. היא נותרה לבדה. אחיה היחיד השתחרר מהמחנות כמה שבועות מאוחר יותר.

סבא זבונקו שהה בתחילה במחנה שבויים איטלקי, שם רוכזו צעירים וצעירות יהודיים. בהמשך הצליח לצאת משם והצטרף לפרטיזנים של טיטו. הוא לחם בגרמנים במסגרת הפרטיזנים, וקבל כמה אותות הצטיינות. באחד הקרבות גם לקח בשבי קצין גרמני, ממנו לקח את האקדח והמצפן של אותו קצין. המצפן נותר כמזכרת ברשות המשפחה עד היום.

לאחר המלחמה סבתא הרמינה השלימה את לימודיה, במסגרת מאולתרת של בית ספר של הפרטיזנים, ובהמשך למדה בבית ספר ללבורנטים (עובדי מעבדה). סבא זבונקו למד בעירו בבית ספר מקצועי, והיה לטכנאי של מכניקה עדינה, ולמד לתקן מכונות כתיבה וחישוב מכאניות (אין יותר כאלה היום. הכל נעשה רק במחשבים).

סבא וסבתא הכירו בעת הפלגה ארצה באניה, שהביאה אותם לחיפה. משם סבא רבה נילקח ישר לצבא, כדי להשתתף בחודשי הלחימה האחרונים של מלחמת השחרור. לאחר חתונתם הם גרו בצריף רעוע בתלפיות שבירושלים, ובהמשך בשיכון עממי באותה שכונה, ושם נולד סבא ירון בשנת 1953, ובהמשך גם אחותו הצעירה, אמירה.

בשנת 1959 עברה המשפחה לגבעתיים, ושם סבא ירון הלך לגן, לבית הספר היסודי ולתיכון. בבית הספר בורוכוב, בית הספר היסודי הראשון בגבעתיים, הכיר סבא חברים רבים שאיתם הוא בקשר עד היום. בבית הספר התיכון סבא למד במגמת ביולוגיה.

לאחר התיכון התגייס סבא לצבא, ושרת בחיל התותחנים, סיים קורס קצינים, ושימש כקצין תותחנים גם בזמן מלחמת יום כיפור, שם לחם בגזרת רמת הגולן. במהלך המלחמה החליט סבא להיות רופא. לאחר סיום שירותו הצבאי, סבא נסע לאיטליה ללמוד רפואה. שם פגש את סבתא נסיה שעמה התחתן במהלך הלימודים.

לאחר שסיימו בהצלחה ובציונים גבוהים שלוש  שנות לימוד ראשונות, בבית הספר לרפואה בבולוניה (עיר באיטליה, שם נוסדה האוניברסיטה הראשונה בעולם, עוד במאה ה 15), התקבלו שניהם להמשך לימודים באוניברסיטת תל אביב , ושם סיימו את לימודי הרפואה ב 1982. במהלך השנה השישית ללימודים, ב -1981, נולדה אימי, נעמה, ובעזרת עזרה מסבתא רבה, ומטפלת צמודה הצליחו סבא וסבתא לסיים את הלימודים בהצלחה. לאחר סיום שנת סטאז בבית החולים העמק, בעפולה, החל סבא ירון להתמחות ברפואת עיניים, וסבתא נסיה ברפואת נשים.

הלימודים בתקופת ההתמחות היו קשים וכללו בחינות רבות עד לקבלת תואר מומחה. במהלך ההתמחות נולד דוד זיו, אח של אמא בשנת 1983, ובהמשך ב 1987, דוד גיא. בתחילה, התגוררו במגורי רופאים בבית החולים העמק בעפולה, ולאחר מכן עברו לקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.

ב 1991, עברה המשפחה לביתה החדש בגבעת אבני, שם גדלו שלושת הילדים, סיימו לימודיהם בבית הספר כדורי, סיימו בהצלחה שירות צבאי, ופנו כל אחד ללימודיו.

סבא רוני היה רופא עיניים בכיר, ובעיקר התמחה בניתוחי רשתית. הוא למד זאת בארצות הברית וגם בארץ, גם במחלקות אחרות. במהלך שנות עבודתו התנדב סבא לנסוע למדינות שונות באפריקה כדי לנתח ולהציל מעיוורון אנשים רבים. למשך כמה שנים שימש סבא ירון כמנהל המחלקה בבית החולים בעפולה עד שהחליט לפרוש מתפקידו, ונותר לעבוד בבית החולים במשרה חלקית. סבתא נסיה התמחתה ברפואת נשים ולידה ויילדה נשים רבות והביאה בהצלחה הרבה תינוקות לעולם. היא גם הקימה מרכז ייחודי לטיפול בנפגעות עבירה, ועזרה לנשים ונערות רבות.

סבא עסק בהצלת ראייה של חולים וסבתא בילוד תינוקות. וביחד אפשר לומר כי ״הם ראו את הנולד״…

סבא וסבתא היום בגמלאות. הם עדיין עובדים במרפאות הפרטיות שלהם. סבא עדין מנתח, ובשעות הפנאי הם מבלים בטיולים, עוסקים בתחביבים שונים, משתדלים לעסוק גם בספורט וכמובן מבלים עם המשפחה האהובה שבה שבעה נכדים.

הזווית האישית

איתן:  זה כיף שסבא בא אלי לבית הספר והקדיש לי זמן ומשתתף בשגרת היום יום שלו ו זו היתה חוויה טובה. אני רוצה לאחל לסבא שתמשיך למצוא זמן להיות איתי ושכיר עוד אנשים מהחיים שסביבי.

החוויה של סבא ירון: זו היתה זו הזדמנות נדירה וחד פעמית לראות מקרוב את בית הספר, להכיר חלק מהחברים והחברות החמודים של איתן, להתרשם ולהתמלא בתקווה מדור העתיד הנהדר שלנו ולהכיר את המורה הנהדרת של איתן. היתה זו חוויה מיוחדת לחלוק עם הנכד שלי שעות משותפות, ביחד בבית הספר. חשבתי שאני מכיר את איתן היטב, אבל למדתי להכיר היבטים נוספים ממנו ואישיותו הרגישה, האחראית וטובת הלב. נכד מיוחד! אני מאמין ובטוח שהקשר בינינו רק מתחזק במהלך המפגשים האלה, הכרתי ושמעתי את סיפוריהם של סבים וסבתות אחרים, קיבוץ גלויות נהדר שמייצג את החברה הישראלית כולה. ונקווה, בתקופה הסוערת שכולנו מצויים בה, שהחברה שלנו כולה תמצא את הדרך הנכונה להתאחד שוב כמו הסבים והסבתות בכיתת נכדיהם. .תודה לעושים במלאכה על הזדמנות נהדרת זו ובמיוחד למורה לימור.