מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי מאייר, נולדתי בקיבוץ גבעת ברנר בשנת 1940. אבא יוסף הוכהויזר ואימא טובה שפובניק, ילידי פולין. פירוש השם בגרמנית הוא בתים גבוהים. בהמשך שם המשפחה הוחלף להיכל כיוון שהיתה דרישה בקיבוץ לעברת את שמות המשפחה הלועזיים.

נולדתי בחג שבועות והוריי רצו לקרוא לי רות בגלל מגילת רות שקשורה לחג, אך קראו לי נעמי מכיוון שהייתה תינוקת בבית התינוקות שלנו שנולדה חודשיים לפניי ושמה היה רות.

גדלתי בלינה משותפת בקיבוץ. הילדים לא גרו עם ההורים אלא בבית ילדים, שם קיבלו את כל הטיפול הדרוש ממטפלות שהוסמכו לכך. ההורים גרו בדירת חדר, חדר אוכל משותף היה לכל חברי הקיבוץ, מקלחות ושירותים היו מרוכזים בכמה שכונות בקיבוץ. המפגש שלנו עם ההורים היה אחר הצהריים בחדר ההורים, ולקראת הלילה ההורים החזירו אותנו לבית הילדים, נפרדו מאתנו. המטפלות השכיבו אותנו לישון ונשארו עד שהגיעה שומרת הלילה. שומרת הלילה הייתה מסתובבת בין בתי הילדים עם פנס רוח ובודקת אם הילדים בסדר. בילדותי לא הרגשתי שמשהו לא תקין שגרנו בנפרד מההורים כי נולדנו לתוך זה, אך בהיותי אמא זה מה שהפריע לי מאוד.

במלחמת העצמאות הייתי בת 8. זכור לי איך היינו רצים למקלט דרך תעלות ולעיתים ישנו במקלטים, כמובן בלי ההורים, להורים לא היו מקלטים. סבא אריה נולד גם הוא בגבעת ברנר. בגיל הנעורים היינו באותה חברה והיינו ביחסים חברתיים בלבד.

בגיל 18 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל תותחנים, הייתי מזכירה ואהבתי לצאת לאימונים בשדה עם הגדוד. לאחר שחרורי מהצבא עברתי לקיבוץ בית גוברין, שגבעת ברנר אימצה אותו במסגרת עזרה מקיבוצים ותיקים לקיבוצים חדשים. סבא אריה הגיע לקיבוץ בית גוברין שנה לפניי, לאחר שחרורו מהצבא. הוא עבד ברפת והיה יוצא עם הפרות אל המרעה והזמין אותי בזמני הפנוי להיות איתו במרעה. זה היה מאוד רומנטי, ומשם התחיל סיפור האהבה עד לחתונה שלנו ב-10.6.1962.

נולדו לנו 6 ילדים: עופר, יעל, רותם, דגן, חגי וגלי. כשעופר, הבן הגדול נולד הוא הגיע מבית החולים הישר לבית התינוקות המשותף. כפי שכבר סיפרתי היה לי מאוד קשה להשלים עם המצב שהילד לא ישן איתנו. בהמשך השנים כשנולדו שאר הילדים הם לא עברו מיד ללינה המשותפת. בהתחלה היו איתי שישה שבועות לאחר מכן כמה חודשים, אבל בהמשך עברו ללינה המשותפת.

עברנו הרבה קשיים רגשיים, כשילד היה בורח באמצע הלילה ומגיע אלינו הביתה, תמיד קיבלנו אותו בחיבוק ואהבה. גם במקרה שאחד הילדים הגיע אלינו בגשם שוטף כשכולו רטוב ומלא בבוץ ונכנס אלינו למיטה. בשלב מסוים חשבנו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לישוב אחר, בשביל חיים פרטיים בכדי שהילדים יגורו איתנו. היו כמה ניסיונות אך בגלל סיבות שונות הם לא צלחו.

כשנולדה גלי ביתי השישית החלטנו לא להביא אותה ללינה המשותפת וזאת על אף התנגדות וכעס מחברים ומוסדות הקיבוץ, וללא תנאים שמתאימים ללינה משפחתית. הייתה לנו דירה מאוד קטנה, חדר שינה וסלון, לכן סידרנו לה פינה בסלון על ידי מחיצת קיר גבס. הייתה זאת חוויה שגרמה לי לאושר רב, ומצד שני עד היום קשה לי ההרגשה של החמצה בחלק מאוד משמעותי של גידול שאר הילדים.

בשנת 1988 לקחנו שנת חופש ועברנו למושב אניעם שברמת הגולן, לחוות חיי משפחה פרטיים. היו איתנו 2 ילדים שעדיין היו במערכת החינוך וכל השאר כבר יצאו מהבית. אני לימדתי בבית ספר בכיתה א' וסבא היה נהג אוטובוס שהיה בין היתר מסיע ילדים לבית הספר. זאת הייתה חוויה טובה, אך לאחר שנה סבא רצה מאוד לחזור לקיבוץ. חזרנו לקיבוץ ולאחר זמן לא רב הייתה החלטה בקיבוץ על מעבר ללינה משפחתית. וכעבור מספר שנים עבר הקיבוץ להפרטה דבר ששינה אצלנו את ההרגשה לחיות טוב בקיבוץ שלנו.

סבא אריה נפטר ב-3.9.2021. היום גרים איתי בקיבוץ ארבעה מילדיי ושנים עשר מבין שמונה עשר נכדיי. אנחנו מבלים ונהנים הרבה ביחד. אני מאוד שלמה היום עם החיים בקיבוץ של היום ומאוד קשורה למקום היפה שבו אני חיה ונהנית מכל רגע. אני מרגישה שאנחנו גרים בגן עדן.

הזוית האישית

מאיה: היה לי מאוד כיף להשתתף בתוכנית עם סבתא שלי. שיחקנו, צחקנו וחייכנו ביחד ובסוף כתבנו את סיפורה של סבתא שעניין אותי מאוד.

נעמי: נהניתי מאוד מהמפגשים ביחד עם מאיה שאפשרו לנו זמן איכות ונעים ביחד. התוכנית גרמה לנו להתקרב יותר אחת לשנייה.