מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה שוחט, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, לינדה בר-און נקש ואת סיפורה תיעדתי.

סבתא לינדה מספרת למאיה

שמי לינדה בר און נולדתי בשנת 1956 באלג'יר לאבא מישל ואימא דניז. כשהייתי בת שנתיים אחרי שהתחילו מהומות באלג'יר בין יהודים לערבים, בגלל שאבא שלי היה במחתרת והיתה סכנה והינו צריכים לברוח על מנת להציל את המשפחה. שטנו באונייה לצרפת במשך עשרה ימים. הייתי בת שלוש כשהגענו לצרפת אני, ההורים שלי וכל שאר המשפחה. הינו צריכים להתחיל חיים חדשים. אבא ואימא שלי הקדישו חדר אחד, כדאי לעבוד מהבית. אבא שלי היה חייט (תופר חליפות לגברים).

בגיל שש התחלתי בית ספר וכל יום אימא שלי הייתה לוקחת אותי ומחזירה, בגלל שאימא שלי הייתה עובדת מהבית, אז כל יום היתה מחכה לי ארוחה חמה בבית. במשך השנים רכשתי לי חברות אמת שליוו אותי במשך כל גיל ההתבגרות. החינוך שקיבלתי בית היה נוקשה הרבה דברים היו אסורים כגון בילויים עם בנים ועוד הרבה דברים אחרים.

העלייה לישראל

בגיל 16, בשיגעון של רגע, החלטתי לעלות לארץ. וכמובן שהייתה התנגדות מצד ההורים שלי, אבל הייתי נחושה בדעתי ולא הייתי מוכנה לוותר.

תוך חצי שנה הכול כבר היה מוכן להרפתקה הגדולה. פתאום אני מוצאת את עצמי בשדה התעופה בפריז, לכוון תל אביב, לישראל. הטיסה הייתה חוויה מרגשת, כשהגעתי לשדה התעופה בן גוריון, חיכו לי אנשי הסוכנות היהודית והתחלתי את תהליך הקליטה בתור עולה חדשה – קיבלתי פנקס כחול כעולה חדשה.

אחרי שכל התהליך הזה הסתיים, בא נהג מונית ולקח אותי לחיפה ובדרך הנהג דיבר איתי בפנטומימה ושאל אותי אם אני רעבה. הוא עצר בצידי הדרך בקיוסק וקנה לנו מנה של פלאפל המאכל הלאומי. לא אהבתי בכלל את המנה של הפלאפל, אכלתי שלוש ביסים ועטפתי את זה ושמתי בתיק. אחרי שעה של נסיעה הגעתי לפנימיה. בפנימיה קיבלה אותי אם הבית ועשתה לי סיור קצר של חדרי המגורים ופתאום מצאתי את עצמי בחדר עם עוד שלוש בנות,  שאף אחת מהן לא דיברה עברית: אחת דיברה אנגלית, אחת דיברה רוסית, אחת דיברה ערבית ואני דיברתי צרפתית או בקיצור חדר של קיבוץ גלויות. הייתי עייפה מדי וחוץ מלישון לא עניין אותי כלום. קמתי למחרת בוקר למציאות חדשה לגמרי, עם תרבות חדשה, שפה חדשה, חברות חדשות, מגורים חדשים או בקיצור – חיים חדשים. ועם כל המציאות הזאת הכניסו אותי לכיתה לשנת לימודים של י"א.

 בילדותי

בנוסף לכל החידושים אלה היה גם פעם בשבוע תורנות מטבח פעם בשבוע עבודת חקלאות בשדות ופרדסים ברפת עם פרות או בקיצור שינוי של 360 מעלות מהחיים הקודמים שלי. פעמיים בשבוע לימוד עברית באולפן עם מורה שמדברת אך ורק עברית….

למרות כל השנים אלה, הייתי מאוד מאושרת ומאוד מרוצה מההחלטה שלקחתי והכי חשוב הייתי בן אדם "חופשי" ועצמאי. הימים הלילות החודשים עברו, כבר התחלתי לדבר מעט עברית, התחלתי לעשות לעצמי חברים חדשים, והחיים הפכו להיות כיף של ממש. אפשר לומר שכל החששות נעלמו ובמקום זה בא סיפוק גדול שנחשפתי לכל כך הרבה דברים חדשים.

אחרי חצי שנה שכבר הייתי בארץ, קיבלתי תאריך ללשכת צבאית (להתגייס לצבא). ביום המיוחד הזה הועפתי עם מדריכה של הפנימיה, עברתי סדרה של בדיקות ומבחנים וחיכיתי לתאריך של הגיוס.  אך ציפתה לי אכזבה כי קיבלתי שלא כרצוני, שחרור משירות בצה"ל, שלמעשה עד היום אינני יודעת למה. אחרי שקיבלתי שחרור מהצבא הייתי מאוד מאוכזבת, אבל לא ידעתי כל כך מה לעשות, כי אף אחד לא הדריך אותי ולא נתן לי המלצות, לכן לא עשיתי כלום. השלמתי עם זה והמשכתי קדימה והתחלתי ללמוד ולהתכונן למבחן בגרות בצרפתית, כי היה לי הרבה יותר קל להבחן בשפה הצרפתית, מאשר לעשות את בחינות הבגרות בעברית. עזרו לי למלא טפסים ושלחתי אותם לשגרירות צרפת. הייתי צריכה להתכונן לבד לבחינות ואף אחד לא דיבר שם צרפתית בשגרירות.

זאת הייתה התקופה הכי קשה שלי, כי במקביל הייתי לומדת עברית הייתי צריכה גם גם להשתתף בכל עבודות של המקום בו היית חייה. זה היה בשבילי עומס גדול. אני זוכרת, חוויה זו שהייתה מאוד קשה לי. אני הגעתי לשם עם שיער מאוד מאוד ארוך ומאוד שופע ופתאום אני מגלה שאחת הבנות בחדר היו לה כינים והדביקה כל החדר. לי זה היה משהו לא מוכר – אצלנו לא ידענו מה זה כינים. הייתי צריכה לקנות חומר לעשות לי טיפול לבד. זה משהו ששבר אותי, היה לי ממש עצוב, כי אחרי זה הייתי צריכה להסתפר ולא היה לילב וחשק לעשות את זה, כי השער שלי היה מהמם. זה היה אחד האירועים הכי קשים שהיה עלי להתמודד איתם.

הייתה לי גם חוויה אחרת מאוד כיפית, הכרתי שם בחור מאוד מאוד נחמד, שגם הוא דיבר מעט צרפתית. היינו מבלים הרבה זמן ביחד. הוא היה גדול ממני בשנה ומאוד עזר לי בכל תהליך ההסתגלות שלי בארץ. היינו הולכים ביחד לטייל בחיפה, כי זאת הייתה העיר הקרובה ביותר. היינו הולכים יחד לסרט. הוא היה חבר קרוב שלי ותמך בי.  כשהייתי עצובה והיה לי קשה עם הגעגועים למשפחה, אז הוא היה לוקח אותי להסתובב ומספר לי כל מני חוויות וזה היה מאוד מקל עלי, כי הבדידות הייתה מאוד קשה, במיוחד בחגים ובשבתות. כשהיינו יכולים לצאת לחופש, כל פעם מישהו אחר היה מזמין אותי להתארח אצלו בבית ולעשות איתם את החג או שבת. זה היה לי מאוד כיף, כי כל פעם הייתי מוזמנת לבית אחר, למשפחה אחרת, במקום אחר בארץ. זאת הייתה הדרך שלי לטייל בארץ ותמיד היה עצוב לחזור ביום ראשון, אחרי שביליתי כל כך בכיף – אבל אין מה לעשות אלה היו החיים החדשים שלי.

איחוד המשפחה

בקיצור עברתי את כל הבגרויות שלי בממוצע של  8 ויצאתי כבר מהפנימייה, כי אחרי כמעט שנתיים ההורים שלי עשו עלייה לארץ. בהתחלה הם היו באולפן בעתלית ליד חיפה. שם  הם למדו עברית. אחותי ואחי הקטן היו אתם שם וגם אחי היו צריכים לעבור את תהליך הקליטה – זה לא  היה קל. גם להם היו חיים חדשים, מדינה חדשה, בית חדש, עבודה חדשה, תרבות אחרת לגמרי. הם באו מלאים בתקווה חדשה, עם מלא אמונה ורצון שהכל יהיה טוב. הם נשארו במרכז קליטה כשנה ולאחר מכן עברו לבית שקיבלו, במקום נחמד ושם גם הם התחילו חיים חדשים לגמרי.

חלום להיות אחות – בית הספר לאחיות

אני ידעתי כל חיי, שאני רציתי להיות אחות, אז התחלתי לחפש בית ספר לאחיות ומצאתי בית ספר ליד בת ים בבית החולים – מרכז רפואי לבריאות הנפש – אברבנאל. נרשמתי שם לבית הספר לאחיות והמנהלת אמרה לי שאני התלמידה הכי צעירה בכיתה, הייתי כבר שנתיים בארץ ועדיין לא הייתה לי שליטה מלאה בעברית, היו לי הרבה מקצועות שלא נחשפתי אליהם כמו אנטומיה ופיזיולוגיה, אבל אבל שוב קיבלתי סיוע ועזרה מסטודנטים אחרים וסיימתי את בית הספר לאחיות מעשיות בהצטיינות יתרה וכעבור שנתיים התחלתי לעבוד בבית החולים. המחלקה ראשונה שהתחלתי לעבוד בה היתה מחלקת נשים סגורה, בה המטופלות היו במצב של התקף קשה מאוד ואלימות. נחשפתי להרבה אלימות מצידן ובשל כך העבירו אותי מחלקה פחות מאיימת והעבירו אותי למחלקת הגברים הפתוחה. היה שם הרבה יותר נחמד ופחות אלים.

עבדתי שם שמונה שנים ואז הגיעה בחור צעיר בשם "אלי בר און" התחלנו להיות בקשר בהתחלה בתור ידידים, ולאחר מכן הפכנו להיות חברים, לאחר כשנה וחצי של ביחד, אבא שלי תפס את אלי לשיחה ואמר לו שאנחנו ביחד כבר הרבה זמן ואני כבר בת 26 ואם הוא לא חושב עלי ברצינות, אז הוא יכול לצאת מהדלת ולא לחזור. אחרי פחות מחודש ימים מהשיחה עם אבי, קיבלתי מאלי הצעת נישואין.

ואז התחלנו תהליך של החתונה. הייתה לנו חתונה נהדרת ולאחר תשע חודשים נולדה רעות אימא של מאיה (אני הנכדה המתעדת). רעות הייתה תינוקת וחמודה ורגועה. בינתיים המשכתי לעבוד בתור אחות, אבל במחלקה אחרת, בגלל שלא היה מותר בבית החולים שבעל ואישה יעבדו באותה מחלקה, אז העבירו אותי למחלקת אוטיסטים. לאחר  תקופה בה נולד בני, אביים, התפטרתי מהעבודה והחלטתי להיות בבית ולהקדיש את זמני לגידול ילדי. נשארתי בבית עד שאביים היה בן שנתיים. אחרי שנתיים הגשתי קורת חיים לעבודה בבית החולים אסף הרופא.

 אני ואלי

הזוית האישית

סבתא לינדה: נהנתי מאוד לקחת חלק בתכנית ולפגוש את נכדתי מאיה בכל שבוע ולספר לה את קורותיי.