מאגר סיפורי מורשת

סבתא זלטה מספרת לנכדתה מוסי.

שמי זלטה ליצמן. נולדתי בשנת תש"י – 1950 להורי ישראל ורישא פבזנר. הורי קראו לי כך על שם אחות של אמי שנרצחה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה.

בזמן מלחמת העולם השנייה ברחו הורי יחד עם שתי אחיותיי הגדולות ועם עוד יהודים רבים  ממקום מגוריהם בבאלרוס שברוסיה הלבנה, שם גרו בעיירה קלימוביץ'. יחד עם זרם הפליטים הם הגיעו לסמרקנד אוזבקיסטן. שם נולדתי אחרי המלחמה.

החיים היהודיים בריגה לאחר מלחמת העולם השנייה

אחרי המלחמה עברו הורי יחד איתי התינוקת לגור בריגה במדינת לטביה. בריגה גדלתי ומשם כל זיכרונות הילדות שלי. השפה המדוברת בריגה היא לטבית ורוסית. באותם ימים השלטון היה בידיו של הצורר סטאלין. מסוכן היה מאוד ליהודים לשמור תורה ומצוות ובוודאי שגם לא לגלות זאת, אך למרות הכל הורי היו אנשי אמונה ויושר ללא פשרות. אבי, למשל למרות כל הטלטלות שעבר, הקפיד על כשרות המזון ולא הכניס לפיו מאכל שאינו כשר, ואף מאכל שהייתה בו שאלה לגבי כשרותו.

בזמן המלחמה אבי שירת בצבא הרוסי, הוא היה טנקיסט. במהלך הקרבות הוא נפצע שלוש פעמים, ובכל פעם חזר לשדה הקרב לאחר שהחלים. היותו של אבי לוחם בצבא הרוסי הקנתה לו אחרי המלחמה זכויות רבות. הוא ניהל מפעלים ובתי חרושת שונים, אבל כאשר התחלנו לנסות לצאת מרוסיה, כבר לא היו לו את אותן זכויות והוא נאלץ לעבוד בעבודה אחרת. הוא ניצל את כשרון הציור והאומנות שהיו לו והחל לצייר עבור מוסדות חינוך. בכל אותם שנים אבי תרם כסף ותמך בפעילות המחתרתית של חב"ד, על אף הסכנה שהייתה כרוכה בכך.

בעיר ריגה גרנו באזור שנחשב יוקרתי בעיר, הבית היה גדול לאותם ימים. היו בו שלושה חדרים קטנים עד בינונים. בית הכנסת בו התפללנו היה ממוקם בעיר העתיקה של ריגה, מרחק  הליכה של כשעה מביתנו. בית הכנסת היה בניין מרשים ומפואר מאד, היו בו שתי קומות. המניין של החסידים התפלל בקומה התחתונה ובקומה העליונה התפלל מניין אחר. אבי התפלל בבית הכנסת הזה בשבתות, אך אמי, אנוכי ואחיותיי ביקרנו בבית הכנסת רק בחגים ובשמחת תורה. אני זוכרת את האווירה המרוממת והשמחה המיוחדת, הצעירים שרו ורקדו בכל ההתלהבות וסחפו את כולם. זכינו בשעות אלו להתרוממות הרוח נפלאה.

את הקניות היינו עורכים בחנויות הסמוכות לביתנו. בימים ההם היינו צריכים לטרוח הרבה כדי, שיהיה לנו לאכול עוף. היה צריך לנסוע  בין שעה לשעתיים לאחד מן השווקים מחוץ לעיר, ואם היינו משיגים שם תרנגול, היינו צריכים להביא אותו עד לבית כנסת ולדאוג כל הדרך שלא יקרקר וישמיע קול, כדי שלא נעורר חשד על פעילות דתית. בבית הכנסת היה השוחט ששחט את העוף, ורק אז הבאנו את העוף השחוט לבית. ולא די בזאת, גם בבית הייתה עבודה. מרטנו את הנוצות מהעוף, שטפנו במים, פיזרנו מלח וחיכינו עד שכל הדם יטפטף מגוף העוף. בקיצור, כל תהליך הכשרת העוף היה כרוך בעבודה ממש קשה, שערכה כשעה וחצי. וכל זאת רק כדי, שיהיה עוף בצלחת שלנו. היום הולכים לסופר אופים בתנור עם תפוח אדמה ובטטה והנה לנו ארוחה.

החגים בצל המשטר הקומוניסטי

תמיד חגגנו ימי הולדת במשפחה לילדים וגם יום הולדת לאימא. חגגנו עם עוגה קנויה יפה וטעימה, ועם לימונדה קנויה. כל המשפחה המורחבת הייתה מגיעה ליום הולדת של החוגגת. המשפחה המורחבת הייתה גם שומרת מצוות.

חגגנו את כל החגים. בחנוכה אבי הדליק את הנרות בחנוכייה שלו. כיום החנוכייה נמצאת אצל אחד הבנים שלי. לפני פסח סיפרו החברות בבית הספר שבליל הסדר גונבים את האפיקומן וגם אחיותיי ואני רצינו לגנוב את האפיקומן. בחב"ד כידוע לא נוהגים במנהג זה של גניבת האפיקומן. שנה אחת הצליחה אחותי לגנוב את האפיקומן. למרות, שזה לא היה מנהגנו. היא התעקשה לא להחזיר את האפיקומן עד שיבטיחו לה מתנה. הדוד ממנו גנבה את האפיקומן נכנע, והיא ביקשה ממנו לקנות בושם לכול הבנות, ואכן כך היה. לעומת זאת, אבי תמיד כשראה שגנבו לו את האפיקומן, היה מחכה בשלוה עד שיחזירו אותו ותמיד הוא ניצח. ולא קיבלנו ממנו מתנה, כי הוא אמר, שלגנוב זה לא מנהג יהודי.

בסוכות תמיד היו לנו את ארבעת המינים. כדי להשיג אתרוג היו שולחים את אחד מאנשי הקהילה  לטוס לגרוזיה, שהייתה אז שייכת לברית המועצות. רק שם ניתן היה להשיג אתרוגים. סוכה הייתה רק אחת בבית הכנסת בעיר העתיקה של ריגה. עד בית הכנסת היה צריך ללכת כאמור שעה. בתקופה של סוכות התחיל החורף וכבר היה קור אימים וערמות שלג נערמו בסוכה. רק הגברים היו בסוכה כי נשים לא חייבות במצוות סוכה, כי זו מצווה ש"הזמן גרמא". הגברים לא ויתרו על מצוות ישיבה בסוכה, והיו יושבים בה עם מעילים חמים ועבים וכפפות מאוד גדולות ומחממות.

התחביבים שלי בימי ילדותי ונערותי היו נגינה על פסנתר, ובקיץ אהבתי לשחות בים או בנהר. בימים בהירים הייתי אוהבת לצאת לטייל ביער וללקט שם פרות יער מתוקים ופטריות.

ברית המועצות הייתה מדינה מאוד קומוניסטית. בצעירותי נסחפתי אחר ההשקפה הקומוניסטית והאמנתי לכל העקרונות שלה. האמנתי שעקרונות הקומוניזם נכונים ושזו האמת. חופש ושחרור לכולם ושכולם שווים. לכן תמיד סירבתי להורי שיגישו טפסים לבקשת עלייה לארץ. לא רציתי לעזוב את רוסיה, אבל בחצי השנה לפני שהסכמתי לאבא שלי להגיש את הטפסים לבקשת עליה ארצה קרה דבר, שלא היה מתאים לעקרונות האלה . הרוסים הכניסו טנקים לפרג כדי לדכא מרד של שוחרי חופש. הבנתי, שהם משקרים לנו ושהעקרונות לא נכונים. אז הסכמתי לעלות ארצה.

העלייה וההתאקלמות בארץ

כשהוריי סוף סוף קבלו אישור יציאה מרוסיה ועליה לארץ, הם ארזו את חפציהם ויחד איתי ועם אחותי השנייה עלינו לארץ. היה זה בשנת תשכ"ט – 1969. אחותי הגדולה שהייתה אז נשואה נשארה ברוסיה יחד עם בעלה ובנה הצעיר. רק אחרי שמונה שנים גם הם קבלו אישור יציאה מרוסיה, אך הם העדיפו לעבור לגור בניו זילנד. כשעלינו לארץ הייתי בת תשע עשרה. הגענו לכפר חב"ד שם גרנו שנה, ולאחר מכן עברנו לגור ברמת גן, שם קבענו את מושבנו. אבי היה בין מתפללי בית הכנסת חב"ד ברחוב עוזיאל ברמת גן, וגם כאן השתמש בכישרון הציור שניחן בו, וצייר ציור קיר מיוחד במינו על הקיר החיצוני של בית הכנסת. חסידים שהתפללו בבית כנסת זה מספרים שהוא היה יהודי פנימי, עובד ה' בהצנע לכת וענוו מאד. ברוך ה' הורי הסתדרו במקומות עבודה. אמי עבדה במפעל לתפירה ואבי עבד בבית חרושת לתרופות. לי הייתה התאקלמות קצת קשה בארץ כי התרבות וסגנון החיים כאן היה שונה מאד ממה שהכרתי.

בארץ למדתי באוניברסיטה בר אילן. הרבי נתן לי הסכמה ללמוד באוניברסיטה ואף המליץ לעשות זאת, למרות שבאותם ימים זה לא היה מקובל. אחרי שלוש שנים של לימודים יצאתי עם תעודות של תואר ראשון בכימיה ותואר ראשון בביולוגיה ועם כמה מושגים ביהדות כי זו אוניברסיטה דתית. אחר כך התחלתי ללמד בבית ספר חב"ד בנות  בקרית מלאכי. ארבעים ושתיים שנים לימדתי ביולוגיה, כימיה ומדעי החיים. במקביל עסקתי ברפואה טבעית וטיפלתי באנשים שלושים שנה.

הקמת המשפחה

את בעלי הכרתי אחרי שר' מאיר בליז'נסקי, שכן מהרחוב בו גרנו הציע אותו  להורי לשידוך עבורי. הוא היה אחד מתלמידיו הרבים. פגשתי אותו הרבה זמן ולבסוף התחתנו. החתונה התקיימה בזאת חנוכה בשנת תשל"ד – סוף 1973 באולמי תל אביב שעד היום מתחתנים שם חבדניקים. לקראת החתונה קיבלנו ברכה מהרבי לחתונה. להורים שלי שאז רק הגיעו מלטביה לא היה כסף להוצאות החתונה, כך שאני בעצמי דאגתי לכל ההוצאות. שכרתי לעצמי שמלה, קניתי פאה, בגדים וכל שאר הדברים.

אחרי החתונה נולדו לנו ברוך ה' שמונה ילדים בריאים ושלמים. תקופת חינוך  וגידול הילדים הייתה מאוד מאתגרת. הבנים היו שובבים ומלאי מרץ , גם אבא שלך היה שובב גדול . הוא גידל תרנגול בחצר. התרנגול היה גדול כל כך, שעקף  בגובהו את אחד הנכדים שהיה בן השנתיים.  אחר כך הגיעו שכנים חדשים, שלא הסכימו שתרנגול יסתובב אצלם בחצר. אז לקחנו אותו לשחיטה. לא הסכמתי שהילדים יאכלו את העוף. רגשית היה זה קשה עבורי ועבורם, לכן את התרנגול המוכשר נתנו לחברים בשומרון והם עשו בו כטוב בעיניהם.

משאלת ליבי היא שכולם יהיו בריאים ושמחים ושיהיה שלום אמיתי.

טיפ שלי לחיים, תעשו כל מה שאתם יכולים בשמחה, תחיו את החיים, תנו חיים לחיים.

הזוית האישית

הנכדה מוסי: תודה לך סבתא על שפינית מזמנך לספר לי את סיפורך, היה מרתק, למדתי ממנו הרבה. אני גאה להשתייך למשפחה כזאת. מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת יהודי חסידי מכולם.