מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1952 סבתא ליליאן ארזואן עלתה בגיל ארבע לארץ, לאחר שאביה יעקב ז"ל נפטר. היא עלתה לארץ עם אימא שלה, סבתא חנה, ועם שני אחיה הגדולים מרדכי ואלברט.  לסבתא ליליאן שמונה אחים, חלק מהם עלו ארצה לבד עם עליית הנוער. כשסבתא ליליאן הגיעה לארץ היא נפגשה עם יתר אחיה וכולם נשלחו לגור בפחון במעברת תלפיות בירושלים. המגורים בפחון היו מאוד מאתגרים, בקיץ חם מאוד ובחורף קר מאוד. והשירותים היו חיצוניים ומאוד רחוקים ממקום המגורים שלהם.

לא היה גז או חשמל וכמובן לא מוצרי חשמל, היתה פתיליה אשר בלילה השתמשו בה כמנורה וביום היו מבשלים איתה. סבתא זוכרת שהיא ואחיה סלומון ואלברט היו יושבים סביב הפרימוס להתחמם. את הנפט שהיו שמים בפרימוס, היו מוכרים בחוץ, היה מגיע איש עם עגלה וחמור, מצלצל בפעמון, וכל האנשים היו יוצאים עם פח קטן ועומדים בתור ארוך לקנות ממנו, וכך אחרי יומיים שלושה הנפט היה נגמר, המוכר היה מגיע שוב וכך הגלגל היה חוזר.

סבתא רבתא שלי חנה, דיברה רק ערבית כשעלתה ארצה, היא לא ידעה מילה בעברית, לא היה לה פשוט להתמודד לבד, לאחר שבעלה נפטר, עם העלייה ארצה וההסתגלות לחיים בארץ חדשה, בתנאי מגורים לא קלים עם תשעה ילדים. הבן הבכור מרדכי עזר לה ודאג לכל סידורי העלייה ארצה באונייה.

סיפור מצחיק שסבתא ליליאן מספרת:

"בבוקר חורפי קר מאוד, התעוררתי ופתחתי את דלת הפחון, נדהמתי לראות בחוץ שהכל לבן, מהתרגשות קראתי:"אימא אימא בואי לראות" וכשאמא באה היא אמרה: "של מי שמיכת הפוך הזו, מי פיזר אותה?" סבתא חנה לא ידעה מה זה שלג, במרוקו לא ירד שלג. היתה תמימות כזו באותם הימים!". עבור סבתא ליליאן חוויית השלג היתה מהממת, היא זוכרת שכילדה קטנה בת ארבע זה מאוד שימח אותה.

אחרי כחודש עברו סבתי ליליאן עם בני משפחתה לשיכון ג' בבאר שבע. השיכון היה בסיסי מאוד לא היו שם מרצפות, היה רק בטון שהיה שבור כולו וגם הבית עצמו היה קטן, אבל, היתה הודיה גדולה מאוד! התמזל מזלם שזכו לקורת גג בבית לבנים, בהשוואה לפחון היה זה שיפור משמעותי.

מרוב שהבית היה קטן, לא היה מקום במטבח להניח את פלטת השבת עם הסירים, היו מונחים בתוך חדר האמבטיה. סבתא מספרת על התקלה שגרמה לה מבוכה רבה, בערב שבת אחד, היא ואחיה הקטן סלומון, עשו תחרות מי מתקלח יותר מהר, ובזמן התחרות הם השתובבו ורקדו באמבטיה, מבלי לשים לב, פגעו בשולחן שעליו הונחו סירי השבת – החמין והמרק, ושניהם נשפכו, באותה שבת נשארו כל בני המשפחה ללא ארוחת שבת.

סיפור מדהים נוסף מאותו חורף בשנת 1952, סבתי בת הארבע, חלתה בדלקת ריאות, ומכיוון שהיתה עולה חדשה, עוד לא היה לה כרטיס קופת חולים, לכן לא יכלה לקבל טיפול רפואי. אחת השכנות המליצה לסבתא חנה (האימא של ליליאן סבתי) למרוח לביתה הקטנה נפט על החזה ולכסות בנייר עיתון כדי לחמם את המקום על מנת שיחלים, היא עשתה כן, וכשראו שהילדה עדיין בוערת מחום ומצבה מחמיר, הרימו את נייר העיתון מהחזה שלה ויחד עם העיתון נתלש כל העור מעל החזה שלה… המראה היה מזעזע, והקריאה לעזרה של האימא המבוהלת, הובילה שכן נוסף לבית, שהציע ברוב טובו שישתמשו בכרטיס קופת החולים שלו כיוון שיש לו ילדה באותו גיל של ליליאן. בזכות זה ניתן היה לספק טיפול רפואי לסבתי ליליאן.

הילדות

תקופת בית הספר הייתה תקופה יפה בחייה של סבתי, היא מאוד אהבה ללמוד, היתה מכינה שיעורי בית אצל חברה, ונפגשת עם חברות מבית הספר ומשחקות. משחקי הילדות שאהבה לשחק עם חברותיה היו קלאס וחמש אבנים. כששיחקו יחד ארבע חברות, היו עושים סבב, ומי שמפסידה יוצאת מהמשחק ומחכה לסבב נוסף. סבתא ליליאן הייתה ממש טובה בזה, עד היום אם תשחק מולה חמש אבנים היא מבטיחה שתנצח אותך.

מכיוון שבאותה תקופה לא היה כסף מספיק כדי לאפשר תנאים נאותים ללמידה, סבתא מספרת שילקוט לבית הספר לא היה באפשרות אמה לקנות לה, לכן היא תפרה לה ילקוט מציפית של כרית. גם כסף לרכוש את ספרי הלימוד לא היה, ועל אף שבית הספר נתן הנחה לאימא שגידלה לבד את תשעת ילדיה, עדיין לא היתה אפשרות לרכוש את כל הספרים, לכן סבתא ליליאן נאלצה להסתדר עם חברה שהכינה איתה את שיעורי הבית ונעזרה בספריה.

בסוף כיתה ח' נאלצה סבתי לבקשת אמה להפסיק את לימודיה, כיוון שלא היתה אפשרות לממן אותם. סבתא ליליאן מאוד הצטערה על כך והייתה עצובה מאוד שנאלצה להפסיק ללמוד ולהיפגש עם חברותיה מבית הספר.

היכרות עם סבא דוד שמובילה לנישואין שנמשכים עד היום

השנה היא שנת 1962, סבתא ליליאן בת 14 בחורה יפת תואר עם צמה ארוכה, ופנים עגולות וביישניות. סבתא ליליאן יוצאת עם חברתה לסרט בקולנוע, שם, כמה שורות לפניה, יושב בחור נאה, שלאורך כל הסרט מסתובב ומחייך אליה. כשהסתיים הסרט הוא ממש נדחף בין האנשים כדי להגיע אליה. וכאשר עולה בידו להשיגה היא אמרה לו: "כל הסרט הסתכלת לעברי ועכשיו אתה רודף אחריי מה אתה רוצה?" וסבא דוד ענה: " אני רק רוצה לשאול מה שמך?"

סבתא מנדבת את שם החיבה שלה, לאה, עוד לא בטוחה שהיא רוצה לגלות לו ששמה ליליאן… והוא מציע לה שילווה אותה עד לפתח ביתה.

יום אחד, הגיע אחד מהילדים בשכונה ודפק על דלת ביתה של סבתי, הוא אמר לה שיש בחור שמחפש אותה ומחכה לה למטה. באותם ימים לא היה מקובל שילדה טובה תצא להיפגש עם בחור ברחוב, לכן סבתא ליליאן אמרה לשכן שיגיד לבחור שהיא אינה יכולה לרדת, היא התביישה מאחיה הגדולים שנכחו באותה שעה בבית. לבסוף סבא דוד עלה אליה הביתה, ומה התברר? שהוא מכיר את שני אחיה הגדולים עמי ואלברט וגם את אחותה הגדולה אסתר. הם שתו יחד כוס תה שאחריו סבא דוד נפרד לשלום והלך לדרכו. מאז סבא המשיך להגיע לבקר את סבתא והיא היתה מוצאת תירוצים שונים לצאת החוצה ולהיפגש איתו.

סיפור מצחיק ששמענו מסבתא המון פעמים, הוא שסבא הזמין אותה לנסוע למצעד יום העצמאות שהתקיים בתל אביב, היא התרגשה לראות את העיר הגדולה תל אביב בפעם הראשונה בחייה, לאחר ששמעה עליה רבות, והינה הם עולים יחד לאוטובוס מבאר שבע לתל אביב, ואז לאחר כחצי שעה בערך, סבא מוריד את סבתא בקריית גת, לוקח אותה לבית הוריו, ובדרך סבתא מתפלאת כמה תל אביב שונה מהסיפורים, נראית קטנה כמו מעברה, ופחות מרשימה מבאר שבע.

כשהיא מגיעה לביתו ופוגשת את אמו מסעודה, אחיו מימון ואחותו פאני, היא מבינה שהיא בכלל בקריית גת… וכך בתחבולה, סבא מארגן לסבתא במפתיע מפגש היכרות בלי הכנה מוקדמת… ורק אז הם יוצאים יחד עם האח מימון לתל אביב למצעד.

כשסבא דוד ביקש את ידה של סבתא ליליאן, הוא הגיע בליווי אמו אחיו ואחותו ועוד בת דודו אסתר לבאר שבע, שם ציפו להם אחיה הבכור של סבתא עם אישתו, אחותה הגדולה מזל, והאימא חנה ונקבע מועד לאירוסין. את האירוסין ערכו בבית הסבתא מסעודה בקרית גת, הכינו לכבוד משפחת הכלה ארוחה מפוארת, היו ריקודים ומוזיקה והיתה שמחה רבה!

לאחר האירוסין החליט סבא דוד שעבד בבניין בבאר שבע, לתת לחמותו לעתיד את המשכורת שלו על מנת שתשמור אותה אצלה כחיסכון לצורך חתונתם. גם סבתא ליליאן עבדה במפעל טקסטיל בבאר שבע ובמשכורתה יכלה לקנות לעצמה בגדים יפים לקראת החתונה. לאחר כשלוש שנים סבתא חנה אמרה לחתנה דוד שיש מספיק כסף והגיע הזמן להתחתן.

בשנת 1965 התחתנו ליליאן ודוד בקריית גת באחד מבתי הספר בעיר. המתנות שהם קיבלו היו כוסות זכוכית… בשנת 1966 נולד בנם הבכור אבי, ומילא את ביתם בשמחה ואור גדול, אחריו בשנת 1968 נולד יעקב, אמי אושרית נולדה, בשנת 1973 והאח הקטן איציק נולד שנה אחרי ב-1974.

בשנת 1989 נהרג בצבא הבן הבכור אבי כשהוא בן 23, אבל כבד נפל על המשפחה, והחיים השתנו מן הקצה אל הקצה. אך החיים חזקים מהכל ואת הנחמה מצאו ליליאן ודוד בשמחות של ילדיהם, בנכדים שבאו לעולם, ומנגד הנציחו את זכרו של הבן אבי בספר תורה שנכתב לזכרו ובבית כנסת שהוקם על שמו, ובאתר הנצחה שהוקם בקריית גת.

מקצוע

סבתא החליפה מספר עבודות בחייה, היא עבדה כפועלת בפולגת, שם הפעילה מכונה שמייצרת בדים, ועבדה בבקרת האיכות של הבד. 12 שנים היא עבדה כמטפלת בקשישים במט"ב וקיבלה תעודת הצטיינות על מסירותה והטיפול הרפואי שנתנה באיכפתיות גדולה למטופלים שלה. ומספר שנים עבדה במושב לכיש במיון פרחים ואריזתם לייצוא. בעלי הבית שאצלם עבדה העריכו מאוד את עבודתה וסמכו עליה מאוד.

מסר לדור הצעיר

המסר שלי לנכדתי מעיין ולכל בנות המשפחה: צריך להיות אישה טובה, לאהוב את הבעל ואת המשפחה! חשוב לכבד את השבת, להיערך לקראת השבת בהכנת תבשילים, אוכל מלכד את המשפחה, אוכל מנחם וזו דרך נפלאה להראות אהבה!

יש לערוך את השולחן לפני כניסת השבת, ובזמן הדלקת הנרות, האוכל כבר מוכן, הבית נקי, יש קדושה, זה זמן שמבדיל בין חול לקודש. אני מאמינה שמי שמכבד את השבת זוכה לאהבה בבית, לשמחה ולאווירה טובה. זה מרחיק דברים מסוכנים מהמשפחה, נותן בריאות, נותן אושר בקיצור נותן את הכל!

 סבא וסבתא בצעירותם

הזוית האישית

סבתא לליאן: היה לי כיף מאוד לשתף את נכדתי בסיפוריי חיי.

מעיין: נהנתי לשמוע את הסיפוריים הכל כך מדהימים של סבתא שלי.