מאגר סיפורי מורשת

שמי נויה, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי, יחד עם הסבתא המיוחדת שלי ליזה הירשברג. סבתא ליזה היא גם מדריכה בתכנית זו והפעם היא יחד איתי כסבתא שלי. בחרתי להביא את הסיפור של סבתי, סיפור על ניצחון מיוחד.

רקע

סבתא ליזה הירשברג (סילברשטיין לפני נישואיה לסבא שלי אריה), נולדה בשנת 1953בעיר טימישוראה שברומניה. ההורים שלה היו שרה ואברהם, שנולדו ברומניה בשנים: 1926 ו – 1930.

שרה, סבתא רבתא שלי היתה בילדותה בשואה בטרנטסניסטריה. סבא רבא שלי אברהם נשאר לבד עם אחיו כאשר לקחו את הוריו למחנה עבודה. הסיפור של סבתא רבתא, שרה מתועד ביד ושם.

העלייה לישראל

ליזה גדלה בעיר בשם אורדיה, שם היתה עד גיל 11. באוגוסט שנת 1964 היא עלתה לארץ ישראל עם הוריה. סבתא שלי, ליזה היא בת יחידה להוריה. היציאה מרומניה לארץ היתה דרך איטליה. הם שהו שלושה שבועות בנפולי ועלו על האונייה תיאודור הרצל שהפליגה לחיפה.

הדרך לארץ היתה מרגשת מאד, פעם ראשונה נתקלה בחום הגדול של המזרח התיכון אליו לא היתה רגילה ברומניה. ההגעה לחיפה היתה התרגשות גדלה גם לה וגם להוריה שהיו ציונים שרצו מאד לעלות לארץ וסבלו שנים מהמשטר לפני שהותר להם לעלות.

החיים בישראל

ליזה סבתי והוריה הגיעו ישר לירושלים, לשכונת עולים בשם תלפיות. העולים שם היו מכל מני ארצות, בעיקר מרומניה ומרוקו. הזיכרון שלה מהילדות הוא של משחקים בחצר הגדולה בין הבניינים עם הילדים, משחקי תופסת, חבל, מחבואים, שלוש מקלות ועוד משחקי חצר שאת חלקם המציאו הילדים. בחצר עם הילדים למדה לדבר עברית, כבר כמעט צברית לכל דבר…

כאשר הגיעה בראשון לספטמבר לבית ספר גאולים א', כבר ידעה לדבר מעט עברית, אבל לא מספיק כמובן בשביל לקרוא לכתוב ולנהל שיחה חופשית עם הילדים. השנה הראשונה היתה מאתגרת, לנסות להשתלב בתרבות של הצברים, במנהגים שלא הכירה, בשפה שהיתה צריכה ללמוד מהר ולדבר כך שיבינו אותה ושהיא תבין אותם. אבל, היא מספרת שהיתה תלמידה מאד חרוצה שעשתה הכל כדי להשתלב מהר גם בלימודים וגם בחברה.

כעבור חודשיים כבר כתבה במחברת סיפורים וציירה ציורים שזכו להרבה תשבוחות מהמורות (וקינאה מהתלמידים..). תוך מספר חודשים סבתא ליזה כל כך השתלבה בחברה שלא דיברה יותר ברומנית או הונגרית עם אף אחד מחוץ לבית. הרגישה שהיא צברית לכל דבר. החברים שלה לא היו העולים החדשים מהשכונה אלא ילדי הכיתה.

כעבור ארבע שנים בלבד, עברה לתיכון ליד האוניברסיטה, אחד התיכונים היוקרתיים והחשובים במדינה עד היום.

התיכון היה תקופה של חוויות נעורים בצופי מודיעין בירושלים, בהשתתפות בפעילות התעמלות קרקע שכה אהבה (אל הבלט שרקדה בילדותה עד העלייה לארץ לא חזרה יותר), בהשתתפות בסדנאות ספרות וכתיבה יוצרת שבית הספר עודד שתלמידיו ישתתפו בו, ואף דאג שסופרים בעלי שם יעבירו את הסדנא באוניברסיטה העברית אליה הגיעה בשל הקירבה של התיכון לאוניברסיטה והקשרים ביניהם.

סיפור הניצחון

וכאן מתחיל הבסיס למה שסבתא ליזה רוצה לספר לי עליו כסיפור מיוחד ומכונן בחייה.

בתיכון באותה תקופה היתה פעילות בשם גדנ"ע (גדודי נוער עברי). בגדנ"ע למדנו פעילות שדה, סוג של הכנה לצבא, סיורים, סדאות ועוד, אבל היתה גם פעילות מיוחדת בשם גדנ"ע קליעה למטרה. אליה נרשמו תלמידים שהיו מוכנים ללכת למטווח אחרי שעות הלימודים ולהתאמן בירי ברובה (אמיתי).

כאשר ליזה ירתה אל המטרות במטווח התגלה הכישרון המיוחד שלה בתחום זה, כי מרבית הכדורים שירתה נכנסו בול למטרה שהיתה במרחק 25 או 50 מטר. המקום בו המטווח בירושלים התקיים נקרא מטווח אלנבי. מאחר והיתה כה טובה בירי ברובה, היא צורפה לתחרויות ירי שהתקיימו בכל הארץ, למועדון קלעים מקצועיים שהשתתפו במכביה ובכנס הפועל, שניהם ארועים אליהם הגיעו ספורטאים יהודים מכל העולם שהתחרו זה בזה בענפי ספורט שונים (אולימפיאדה קטנה) וגם בקליעה למטרה.

מכל התחרויות האלה, קיבלה סבתא ליזה המון גביעים. תעודות ואפילו רובה אמיתי. באחת התחרויות נקבע שהיא אלופת הארץ בקליעה למטרה באותה תקופה. ההורים שלה היו מאד גאים בהישגים שלה בקליעה למטרה ובנחישות שנדרשה לשם כך, למשל כמעט כל שבת קימה מוקדם בבוקר ונסיעה עם הנבחרת אל אימון במטווחים שונים בארץ.

תעודת ההצטיינות לליזה

מגן לקלעית המצטיינת – ליזה

גביעי נצחונות בתחרויות קליעה

בול קליעה 

הרובה של סבתא ליזה

כאשר סבתא ליזה היתה בכיתה יב', הציעו לה להשתתף באולימפיאדת מינכן כקלעית נציגת ישראל. היא מאד התלבטה אם לצאת לאוליפמיאדה, כי נדרשה להשתתף במחנה אימונים של חודש ימים שהיה במקביל למבחני הבגרויות ואז הייתה נאלצת גם לדחות את הגיוס לצבא בשנה ולכן, לאחר התלבטויות רבות, החליטה שלא להשתתף באולימפיאדה במינכן.

זיכרון כואב  – אוליפיאדת מינכן

בדיעבד, אולי זו החלטת החיים שלה, כי המאמן שלה יעקב שור היה בין 11 הספורטאים שנרצחו באולימפיאה זו. היתה זו טראומה איומה עבורה וזה הרחיק אותה לתמיד מתחום הקליעה למטרה.

החיים הבוגרים

בצבא סבתא שלי היתה קצינת ניהול בחיל חימוש ואפילו השתתפה במלחמת יום כיפור, לא כלוחמת אלא כעובדת במטה החייל ומנהלת עם שאר הקצינים את אספקת התחמושת ללוחמים. בתקופה זו סבא אריה היה חבר שלה שלחם בשיריון בסיני, והדאגות שלה לשלומו היו גדולות מאד, בעיקר בתקופות כשלא קיבלה ממנו שום סימן חיים (מכתבים) כי טלפונים היו הרבה יותר נדירים.

סבתא ליזה וסבא אריה התחתנו בשנת 1974 מייד אחרי שסבא אריה השתחרר מהצבא לאחר מלחמת יום כיפור. בשל טראומת המלחמה, היה רצון עז לחיים נורמליים וזוגות רבים מאד התחתנו כה צעירים (בני 21, ו 22.5) ולא כמו בימינו, שקודם מסיימים לימודים, עבודה, טיול אחרי צבא וכו.

מייד החלה סבתא ליזה ללמוד באוניברסיטה העברית: גיאוגרפיה והיסטוריה של עם ישראל והסטוריה כללית יחד עם תעודת הוראה לתיכונים. בהמשך חייה, למדה לתואר שני בקומוניקציה, הכשירה עצמה בייעוץ ארגוני, בהנחיית קבוצות הורים, בהכשרות שונות העיקר ללמוד וללמד כל הזמן.

לכן בחרה להיות בעבודתה מנהלת פיתוח למידה ורווחה, מנהלת תחום איכות ומצויינות, מתוך רצון פנימי מאד חזק  לקדם את הידע, התהליכים ורווחת העובדים בארגון (עבדה במשרד הפנים והאוצר).

את המוטו שיש ללמוד כל החיים, להתקדם ולהשתפר בכל תחום בו עוסקים העבירה לילדיה: מיטל, ענבל ודפנה וכיום גם לנכדיה: מיקה, איתן, נויה (אני), אייל, רומי, ליבי ואלמה.

לאחר שפרשה לגמלאות, חזרה שוב למעגל העבודה בתחומים שונים שבהם יש את אותם העקרונות של למידה והעברת ידע וניסיון לאחרים על מנת לשפר ולהשתפר כל הזמן. אנחנו הנכדים זוכים לקצת פחות "זמן סבתא" בגלל שהיא עובדת ועסוקה מאד, אבל אנחנו מעריכים את הפעילות שלה ואת המרץ והעיניין הרב שהיא מוצאת בדברים שונים וחשובים בחייה ומהם אנחנו לומדים על עצמנו ובכלל.

הזוית האישית

סבתא ליזה: זו הייתה הזדמנות מיוחדת לשבת רק שתינו אני ונכדתי, כדי לספר את סיפורי. זה קירב אותנו עוד יותר ופתח לי את הרצון לשתף את נויה בעוד ועוד אירועים בחיי. אני מאחלת לנויה שתציב לעצמה מטרות מעניינות ותילחם כדי להשיג אותן.

נכדה נויה: התוכנית איפשרה לי לדעת על סבתא ליזה דברים שלא ידעתי. אני מרגישה עכשיו שאני יודעת יותר על מה שעבר על סבתא בצעירותה וזה מרגש אותי.