מאגר סיפורי מורשת

שמי לובה מטבייב, נולדתי בתאריך 12.01.1959 בעיר וורונז' שברוסיה. שם אני הוא בנימין מטבייב, שם אמי הוא מירה מטבייב. גרתי ברוסיה עם שני אחיי, אלכסנדר ויעקב.

ילדותי

גרתי בוורונז' משך כל ילדותי. למדתי בבית ספר ממלכתי מספר 48 (ברוסיה לבתי הספר היו מספרים), זה היה בית ספר מעורב עם יהודים ונוצרים. שליש מהכיתה היו יהודים וכל השאר רוסים.

היינו משחקים בחצר בית הספר ובבית משחקים כגון כדורגל, כדורסל וכדורעף ובערב שיחקנו עם החברים דמקה, שחמט, דומינו, קלפים וכדומה. הבנות היו אוספות עטיפות של סוכריות והבנים היו משחקים במשחקים מעץ ובונים ממנו משהו (אז לא היו טלפונים, טלוויזיות וכדומה). היו לי חברים גם יהודים וגם נוצרים (אני גדלתי בתקופת הקומוניזם, כלומר אסור היה ליהודים ללכת לבית הכנסת ולחגוג חגים דתיים ולנוצרים אסור היה ללכת לכנסיה ולשים שרשרת עם צלב. במקום בו גרתי לא היו מוסלמים).

בבית הספר למדנו מתמטיקה, גיאומטריה, אלגברה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, היסטוריה, גאוגרפיה, מוזיקה, אמנות, ספורט ופעם בשבוע היה שיעור למידה של מקצוע לעתיד (לבנות היו נותנים לתפור, לאפות וכדומה, לבנים היו נותנים לבנות כל מיני דברים מעץ בנגרות). בשיעורים הייתה משמעת, לא מדברים וכולם מקשיבים ומכבדים את המורים. מי שהיה מפריע  בזמן שיעור – היו מעמידים אותו מול כל הכיתה שיתבייש על מה שהוא עושה. לבית הספר כל אחד היה צריך להגיע עם מטפחת אדומה וכך כולם היו מבינים שאנחנו קשורים לקבוצה של פיונרים, זה כמו תנועת נוער. הקבוצה הזו הייתה עושה מעשים טובים: המורה היה נתון לנו כתובת של בית של מבוגרים, והיינו הולכים אליהם ועוזרים להם בכל מיני דברים שהם היו צריכים. בכל כיתה היה תלמיד אחד שכל יום היה בודק שהידיים שלנו נקיות, אין ציפורניים ושהאוזניים נקיות ומצוחצחות. אם מישהו לא היה מגיע מסודר כמו שצריך, היו כותבים מכתב להורים שלו על כך שהוא לא הגיע כמו שצריך.

דודה ליובה בעת שגרה ברוסיה

שירות צבאי או מקצוע

למדנו עשר שנים בבית ספר, אחרי זה הבנים ישר הלכו לשרת בצבא והבנות לבחירת עבודות או ללמידה. אני הלכתי ללמוד שנתיים וחצי כעובדת במעבדה לבורנטית. אחרי שסיימתי ללמוד, הוריי רצו לעלות לישראל בשנת 1980, אבל השלטון לא נתן להם אישור להיכנס, אז הלכתי לעבוד במעבדה ביוכימית. כאשר למדתי מחוץ לעיר אמי פחדה שלא אתחתן אם מישהו רוסי או נוצרי, כלומר – גוי.

הכרות ונישואים ובניית משפחה

הכרתי את בעלי עוד בזמן בית הספר והוא היה יהודי. כאשר סיימנו את בית הספר הוא הלך לשרת בצבא ואני למדתי במכללה, כל השנתיים האלו התכתבנו במכתבים והוא אף פעם לא בא לבקר אותנו. אחרי שהוא חזר מהשירות, התחתנו. לאחר שהתחתנו גרנו בשכירות, עבדנו והבאנו לעולם שני ילדים (בן בכור – שי ובת – אורה).

אז בשנת 1986 היה ברוסיה תהליך בנייה מחדש ("פרסטרויקה") ולאט לאט אנשים התחילו לעזוב את בתיהם. בשנת 1989 באפריל, בדיוק היה חג פסח, השלטון הסכים ואישר לנו שנעלה לישראל. כשירדנו מהמטוס הילדים היו עד קטנים ולא הבינו כלום, אבל אנחנו ירדנו עם דמעות בעיניים. אני לא אשכח את הריח של הפריחה.

לאחר התרגשות הנחיתה התחילו בעיות של קליטה. לאחר כמה זמן הביאו אותנו לירושלים ושם שכרו לנו דירה לשנה ונתנו לנו 900 שקל עזרה לחודש, ועם זה היינו צריכים להסתדר. הבת הלכה לגן והבן הלך לבית הספר, אנחנו הלכנו לאולפן. המילה הראשונה שלימדו אותנו הייתה: סבלנות. בבוקר היינו קמים ואוכלים, לאחר מכן שמים את הילדים בגן ובבית הספר, משם ישר היינו הולכים לאולפן ללמוד עברית. אחר הצהריים היינו הולכים לעבוד בניקיון ובלילה לומדים עברית. לי היה חלום שאני אעבוד במקצוע שלי ובגלל זה הייתי משקיעה המון זמן ללמידה. כמה שנים לאחר מכן, הילדים גדלו ואני התחלתי לעבוד בבית חולים הדסה הר הצופים במעבדה. הבן הבכור סיים את בית הספר והתגייס לצבא. אחריה למד במכללה למקצוע מהנדס אלקטרוני. הבת שלי אחרי שירות לאומי למדה הנהלת חשבונות. הזמן רץ והילדים התחתנו והביאו ילדים – אלה הם הנכדים.

תקופת הקורונה

בתקופת הקורונה היה מאוד קשה להיות בבית ולא לראות את הילדים והנכדים, אלא רק דיברנו דרך טלפונים. בזמן הקורונה היה את הזמן לעשות תחביבים שלא היה זמן לעשות אותם בזמן ימי עבודה, ואני למדתי על עצמי שאני יכולה לעשות דברים שלא ידעתי קודם לכן כגון: לסרוג כובעים לנכדים, לבשל הרבה מאוד דברים (עוגות, פסטה וכדומה), ולסדר את הבית ככל הנחוץ.

מסר לדור הצעיר

המסר שלי לדור הצעיר הוא לכבד את ההורים וכן את כל האנשים המבוגרים – כולל סבא וסבתא, להיות בקשר טוב עם החברים ולא לשהות רק מול המסכים. לדאוג לאורח חיים בריא, ספורט זה מאוד חשוב, להשתדל לקרוא ספרים, להכיר ספרים קלאסיים. לאמץ הרבה סבלנות וסובלנות, שיהיה לכל אחד חלום משלו, להשתדל להגיע הכי רחוק שאפשר, להיות שמחים ומאושרים. לא לשכוח את סבא וסבתא ולעזור להם.

החלום של סבתא זה לראות את הנכדים שלה מאושרים ומגיעים להישגים גבוהים בחיים והכי חשוב – בריאות.

הזוית האישית

בנימין הנכד המתעד: כמתעד היה לי מאוד חשוב לשמוע את סיפורה של דודה שלי על חייה ברוסיה ועל עלייתה ארצה והתאקלמותה כאן. לדודה שלי היה חשוב לספר את סיפורה, ואני שמח שאנו מעלים אותו אל מאגר המורשת של התכנית.