מאגר סיפורי מורשת

שמי יאסנה שוסטרמן, השנה אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי, ומספרת את הסיפור של סבתי לידיה ילגין, שנולדה בקזחסטן בכפר קצ'ירה בחודש ינואר 1959.

סבתא שלי גרה ברחוב ילגין אנדריי ניקולאייביץ' שהיה גיבור ברית המועצות, וסבא רבא רבא שלי כלומר סבא של סבתא. סבתא שלי גם למדה בבית ספר על שמו, הלכה לבית קולנוע על שמו והיה גם כיכר בכפר שלה על שמו.

לסבתא שלי הייתה משפחה מאוד גדולה, לאבא שלה היה שבעה אחים ואחיות ולאימא שלה היו תשעה אחים ואחיות, וכולם התחתנו ולכולם היו ילדים. כולם גרו קרוב אחד לשני. כולם הלכו לאותו בית הספר ויצא שחצי מהילדים בכיתה שלה היתה בני דודים שלה וכל "החברים" שלה בעצם היו חלק מהמשפחה שלה.

בבית הספר של סבתא שלי היה בית קולנוע בית ספרי, בריכת שחייה בית ספרית, ספריה, שדה כדורגל שדה הוקי מגרש כדורסל וחדר אוכל עם אוכל חינם שבו הם אכלו פעמיים ביום. הם למדו שם מ-8:00 עד 15:00 ואז נשארו שם לצהרון.

היה שיעור שסבתא שלי מאוד אהבה, זה היה שיעור הישרדות. בו הם למדו ניווט עם מפה, איך להדליק אש ולהכין אוכל בשטח. בחלק מהשיעורים האלה הם הלכו ליער שהיה קרוב לבית ספר. ולפעמים הם שיחקו משחק שבו לפי המפה היה צריך למצוא דגל של הקבוצה היריבה שהיה ביער ולהביא אותו למורים שחיכו במקום מסוים והחצי שהיה מוצא את הדגל וחוזר ראשון היה מנצח.

סבתא שלי הייתה הכי קטנה מבין כל הבני דודים, אז האח הבכור שלה לקח אותה לכל מקום שהלך. לרוב הם הלכו לדוג דגים ולפעמים הוא לקח את סבתא שלי לציד, הם צדו ברווזים, או ארנבים.

אחרי מלחמת העולם השנייה (שבה סבא רבא רבא שלי ילגין אנדריי מת) כולם גידלו אוכל בשביל עצמם. המשפחה המצומצמת של סבתא שלי גידלה אוכל בשדה שהיה בבית שלהם.

לסבתא שלי היה בית פרטי לבן מאוד יפה עם שישה חדרים עם גינה גדולה בכניסה עם הרבה פרחים ועצים ושדה גדול.  הטיפול בגינה היה באחריות של סבתא שלי.

בבית הספר של סבתי במקום מועצת התלמידים, היו ועדי כיתה. וסבתא שלי הרבה פעמים נבחרה להיות ועדת הכיתה. אמא שלה עבדה בבית הספר ולרוב בחרו בה כי היא יכלה דרך אימא שלה לקבל הקלות וויתורים לכיתה שלה. וסבתא הייתה אחרית ולמדה טוב מאוד ואהבה ללמוד. במיוחד היא אהבה מתמטיקה וספרות.

היא יכלה להתקבל לכל מסלול לימודים שרצתה, אבל לסבתי לא היו חלומות או מטרות בחיים. הבחירה של סבתי הושפע מהבחירה של חברתה, בחירתה הייתה ללמוד קוֹנדִיטוֹר. הן הלכו ללמוד ביחד. החברה של סבתי לא הצליחה לעבור את הבחינה, אז במקום זאת הפכה לגננת בגן ילדים. לעומת זאת סבתי כן הצליחה לעבור, וכך בחרה מקצוע, והפכה לקונדיטורית.

את סבי סבתא פגשה בתחרות. זו היתה תחרות של קונדיטורים ומלצרים. היו שם קבוצות של מספר קונדיטורים שהכינו קינוחים, ונתנו לקבוצה של מספר מלצרים שהגישו אותם לאנשים במסעדה. סבא היה בקבוצת המלצרים שניצחה וסבתי הייתה בקבוצת הקונדיטורים שניצחה, וכך הכירו.

אבא שלי נולד בשנת 1981 כשסבתי הייתה בת 30, ושמו יעקב שוסטרמן. אחריו בשנת 1986 דודה שלי, ששמה כריסטינה שוסטרמן. סבתא שלי מאוד רצתה שהם יגדלו להיות אנשים טובים, שלא יריבו אחד עם השני, שידברו יפה, שידעו לתת ולקבל, שיהיו אנשים נעימים. סבתי סיפרה לי פעם, שכריסטינה נולדה יום אחרי בת דודה שלה. ובאחד מימי הולדת של בת דודה שלה, היא חשבה שלכריסטינה יש שמלה יפה יותר משלה, והתחילה לבכות. ובשביל לא להעליב את "ילדת יום הולדת" כריסטינה פשוט החליפה את השמלה לחולצה לבנה רגילה. כמו כן, בשביל כריסטינה, גם בת דודה שלה החליפה בגדים. סבתי מאוד התגאתה בכריסטינה אז כשהייתה בת שבע וכיום כשסיפרה לי את הסיפור ועד כמה תכונות אלה חשובות בעיניה.

ועוד בילדותה כשהיה יום הולדת למישהו מבני הדודים של סבתא שלי, ההורים היו אופים הרבה עוגות ומאכלים וכל המשפחה הייתה מגיעה בשביל לאוכל ולהשתתף ובחגיגה. ובאחד מימי הולדת של סבתא שלי היא קיבלה מתנה מיוחדת מאבא שלה. אבא שלה הלך לעבודה נוספת ועם כל המשכורת קנה לה סט תה לילדים מפורצלן, בילדות של סבתא שלי בכלל לא היו צעצועים ולכן המתנה הזאת היתה מאוד מיוחדת ויקרה בשבילה.

לסבתא שלי היו הרבה פרויקטים מעניינים בזכות העבודה שלה. למשל היא היתה חלק מקובצת שפים שהכינו אוכל לאתלטים שהשתתפו באולימפיאדה. אחד הפרויקטים הכי קשים שהיו לסבתא הוא שנתנו לה להיות אחראית על עשרים אנשים במסעדה. סבתא שלי התמודדה בתחרויות קונדיטוריה רבות וזכתה בתארים רבים, ביניהם בינלאומיים.

כדי להשתתף בתחרות בינלאומית היה עליה לנצח ראשית בתחרויות מקומיות עירוניות אחר כך ארצית ורק אחר כך בינלאומית.

חוקי התחרות הבינלאומית: כל אחד לקח שלושה פתקים באופן רנדומלי, עליהם היו כתובים סוגי עוגות, בנוסף פתק עם סוג אחד של עוגיות, ומאפה מלחם. גם כן חשוב לציין, שיש שלוש מקומות שלישים, שתי מקומות שניים, ומקום אחד ראשון. כל קונדיטור היה צריך להשתמש רק במתכונים שלו. את המתכונים של המנצחים כחלק מהפרס, מפרסמים, באינטרנט ובספר בישול. העוגות שסבתא שלי עשתה הם עוגת יום נישואין, עוגת יום הולדת, ועוגה לילדים. היא זוכרת טוב מאוד את עוגת יום הנישואין שעשתה.

בציור: עוגת יום הנישואין של סבתא

בסוף סבתא שלי ניצחה מקום שלישי, המתכונים שלה התפרסמו, והיא התחייבה ללמד קונדיטורים מתחילים.

המשפחה המצומצמת של סבתא עברה לישראל. הם עברו לישראל כי סבא כבר עבר לכאן, וכל השאר פשוט הצטרפו אליו. סבתא שלי עבדה בישראל בבית קפה "מקלות וניל". כמובן שהיא התקבלה מיד, בבית קפה התגאו בזה שסבתי עבדה שם. אחי הקטן ואני כמה פעמים היינו עצלה בעבודה. בגלל שהבית קפה נפתח בשבע בבוקר, צריך לבוא לעבודה בארבע בבוקר כדי להכין את כל הקינוחים לפני הפתיחה. זו עבודה קשה וכל הזמן בעמידה ,אבל ממש מעניינת. אנחנו עזרנו לקשט עוגות, ולתת אותן כשהן היו מוכנות.

העוגות לימי הולדת תמיד מאוד מושקעות. באחד מימי הולדת של אחי, סבתא שלי הכינה לו עוגה בצורת דמות מסדרה מצוירת שמאוד אהב. אחותי הקטנה מאוד אוהבות לקשט את העוגות והעוגיות שסבתא מכינה. יחסית לא מזמן לפני שנה, סבתי יצאה לפנסיה. עוד לפני שנולדתי סבתא וסבא נפרדו, ולפי הסיפורים של סבתא שלי היא שמחה שהם נפרדו.

בתמונה: סבתי יוצאת לפנסיה והחברות לעבודה נפרדות ממנה

בתמונה: סבתא שלי כיום

הזוית האישית

יאסנה הנכדה: אני וסבתי נפגשות הרבה. עוד לפני כתיבת העבודה, שאלתי אותה על העבר שלה, והייתה לי תחושה שאני יודעת עליה הרבה. לא שאלתי אותה בעבר על ילדותה. היה מאוד מעניין לשמוע על סיפורים מהעבר שלה. גם סבתי מאוד שמחה להיזכר בימים בהם היתה ילדה. כשהיא הייתה ילדה, החיים שלה היו פחות מאתגרים מהשלבים הבוגרים יותר של חייה. להיות קונדיטורית אחרי הכל, זו עבודה קשה.

למרות שהיה מאתגר לסכם ולכתוב את הכל בקצרה, אנחנו מאוד נהננו מזמן איכות ביחד. הייתי רוצה לאחל לסבתא שלי שכמו שהיא נהנתה מילדותה, כך תהנה מחיי היומיום שלה כיום. כמובן שאני גם מאחלת לה בריאות, אבל לדעתי הכי חשוב, שתהנה מהחיים שלה.

סבתא לידיה: בחיי היום יום שלי, אני לא מפנה צומת לב לעבר שלי. השאלות גרמו לי להתעמק בזכרונות חמים מילדותי, האנשים שהשפיעו על מי שאני, היה לי נעים לספר על סיפורי ילדותי, ולחוות אותם שוב. יש הבדל גדול בין דורי לימינו כיום, היה לי חשוב להסביר את ההבדל הזה לנכדים שלי.