מאגר סיפורי מורשת

סבא דוד מספר על משפחתו:

סבי, דוד, שעל שמו נקראתי, יליד ירושלים נולד בשנת 1898, התייתם מאביו בגיל שנה, סבתו ואימו, גמילה,  גידלו אותו בירושלים.

בהיותו בגיל שנתיים הכירה אימו, גמילה, יהודי מארגנטינה שהיה מוכן להינשא לה בתנאי שתעבור לגור איתו בארגנטינה ולא תיקח איתה את הילד.

סבי נישאר לגור עם סבתו בירושלים עד גיל 15. אז החליט לבקר בארגנטינה ולהכיר את אמו בארגנטינה כי הוא לא ממש הכיר אותה. בדרכו חזרה מארגנטינה לארץ, עצרה האונייה ששט בה במצרים. בזמן שהותו  במצרים הוא שמע שמגייסים חיילים לגדודים העבריים. חיילים אלה גויסו לצבא הבריטי על מנת לסייע להם במלחמת העולם הראשונה. הוא החליט לעשות מעשה ולהתנדב ליחידה זו, הוא צורף לגדוד "נהגי הפרדות"הגדוד שבו לחם טרומפלדור, הם לחמו יחד, זה לצד זה.

בתום המלחמה החזירו הבריטים את החיילים שגויסו במצרים למצרים, לעיר אלכסנדרייה, שם שהה כחייל משוחרר.

באלכסנדרייה הוא הכיר את סבתי, אמיליה, שנולדה בלבנון בשנת 1903 (זמן פטירתה לא ידוע) הם נישאו, נשארו לחיות בעיר הזו ושם נולדו אבי, סלומון בשנת 1921, ב 1925 נולד אחיו אלי. אבי סלומון נשא את מרי (1921-1973) לבית לניאדו ממקהיר בשנת 1947, ולימים נולדנו אני , דוד 1945 וחמש שנים אחר כך נולד אחי יוסף.

אחרי קום המדינה עלו לארץ ישראל סבי סבתי הדודים שלי ובני הדודים שלי.

אבי, אמי, אחי ואני עלינו לארץ באונייה, ב- 1957 בערב יום העצמאות ה-9 של מדינת ישראל אחרי מבצע סיני, כשהתקרבה האונייה לארץ שמעתי על הסיפון קריאות התרגשות "חיפה, חיפה, חיפה" , הייתי אז ילד בן תשע וחצי לא הכרתי את הארץ ולא הבנתי על מה מדובר ואז ראינו את החוף של מדינת ישראל והבנתי שהגענו לארץ.

הקפטן של האונייה הוריד באותו רגע את הדגל של יוון והניף את דגל ישראל וכל המבוגרים שהיו על הסיפון נעמדו ושרו בהתרגשות את התקווה בצרפתית כי לא ידעו עברית. עד היום יש לי את המילים של התקווה כתובים בכתב ידו של אבי בצרפתית. למחרת לקחו אותי עם משפחתי שהייתה כבר בארץ לראות את מצעד יום העצמאות. התחלתי להרגיש מחובר לארץ הזאת.

העלייה לארץ עבורי היא לידה מחדש וסגירת מעגל. הדגל, התקווה ומצעד יום העצמאות שחוויתי באותו יום סגרו לי מעגל.

הזוית האישית

סבי נולד בירושלים, הוליד 2 דורות במצרים ואני הדור השני עולה עם הורי חזרה למולדת. ומעכשיו כל משפחתי בישראל !