מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאת הוד, אני חברה קרובה של אימא של דריה, מירב. דריה היא סוג של בין האחיינים שלי לנכדה שלי, כי אני כבר בת 52.

נולדתי בשנת 1971 וכיום אני בת 52 כמו שאמרתי. יש לי אחות גדולה בשלוש שנים ושמה סיגל. גדלתי באשדוד על הים. הייתי הולכת הרבה לסבא וסבתא שלי, הם בעיקר חיכו לאחותי, כי היא הייתה האחות הטובה ואני הייתי זאת שרק רוצה שיעזבו אותי בשקט ולראות טולוויזיה.

כשהייתי בת שנתיים הייתה מלחמת יום כיפור ולא הדליקו את הרדיו ולא הקשיבו לחדשות, מכיוון שזה היה ביום כיפור. ראינו שבכביש לכיוון דרום יש תנועה רבה של רכבים וטנקים וככה הבנו שהתחילה המלחמה. כל הגברים סידרו את המקלטים ויצאו למלחמה. במזל כולם חזרו בשלום.

גרנו בבניין רכבת שהוא נמוך ולרוחב. ויש דשא גדול משותף בו היינו משחקים ביחד המון ואנו בקשר עם חלקם עד היום. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש, כשעברנו דירה ורציתי לנסוע במשאית ההובלה ולא נתנו לי.

הזיכרון הראשון שלי מכיתה א' היה השולחן שלי ועליו פתק  מנייר עם השם שלי עליו, שהכינה המורה. כשנכנסתי ביום השני לבית הספר, אחותי אמרה לי "פה אני לא אחותך". אני מבינה אותה, כי ההורים עבדו והיא הייתה צריכה לשמור עלי. כל יום היינו חוזרות מבית ספר ואז עושות שיעורים ואוכלות את האוכל שאימא השאירה לנו. בין השעות שתיים לארבע היינו מקשיבות לרדיו לתוכנית סיפורים. בשעה ארבע, כולם יצאו לחניה והיינו משחקים, כולם יחד ואחותי לא יכלה לשחק עם חברותיה, כי היא הייתה צריכה לשמור עליי. היו פעמים שאני זוכרת שהיא הלכה לחברות והייתה צריכה להביא אותי איתה, כי אין מי שישמור עליי. מי שיש לו אחים קטנים אולי מכיר את הסיטואציה. אז כשנכנסתי לבית ספר שלה, זה כנראה לא בא לה טוב, בכל זאת מאוד אהבתי אותה והערצתי אותה והיא הייתה אחות טובה.

בגיל 11 עשיתי עגילים באוזניים ובגיל 12 עברתי לאזור אחר ובית ספר אחר. המורה האהובה עליי בבית הספר היסודי הייתה עמליה המחנכת שלי בכיתות ג'-ד'. בשנים האלו מאוד אהבתי לקרוא וגם חשבתי שאני אהיה סופרתמזכירה. בסופי שבוע היינו מרבים ללכת לים או לבקר אצל סבא וסבתא שגרו בתל אביב משני הצדדים.

התחביבים שלי היו קריאת ספרים וציורים יפים בזכוכית וברזל (חוג אמייל). בחטיבה ובתיכון למדתי בבית ספר מקיף ג' ע"ש רוגוזין. אחד הזיכרונות משם שבכיתה יא' קראו לנו ביום שבת לבית ספר, כשהגענו סיפרו לנו שאבי סספורטס (הוא למד עם אחותי בשכבה ועכשיו היה חייל) נעדר מאז אתמול וחוששים שנחטף על ידי מחבלים ויצאנו משם לחיפושים. ידענו שהוא עלה על טרמפ באזור והתחלנו לחפש אחריו בפרדסים ובשדות ואחרי כמה זמן מצאו את גופתו.

בכיתה יב' הגשתי מועמדות לפרויקט חילופי נוער והתקבלתי. התוכנית הייתה לנסוע לארצות הברית לחצי שנה לאחר סיום הלימודים ולפני הגיוס. זה היה פרויקט של המדינה, לצערי קיצצו בשנה זו את התקציבים וביטלו את הפרויקט.

התגייסתי לצבא בשנת 1989 ושרתי שנתיים בחיל מודיעין בתור מתרגמת מאנגלית לעברית. אחרי הצבא עברתי לגור בתל אביב ועבדתי בתור דיילת אוויר (בתוך המטוס). העבודה הייתה קצת קשה, כי היו נוסעים עם דרישות מאתגרות, אבל ממש אהבתי את הזמן שהייתי בחו"ל.

שנה וחצי אחרי, עזבתי את העבודה והארץ ונסעתי לטייל בדרום מזרח אסיה. הטיול לא היה מתוכנן אלא החלטתי תוך כדי הטיול לאן להמשיך וככה הגעתי מתיאלנד עד לקמבודיה, וייטנאם, הודו, נפאל ואז לאוסטרליה. באוסטרליה יש לי משפחה, אבל גם טיילתי. בדרך חזרה לארץ עצרתי בלונדון, בהולנד ובגרמניה אצל חברים שהכרתי בטיול. סך הכל הייתי שם עשרה חודשים וזו הייתה חוויה נפלאה.

חזרתי לארץ ועברתי לגור בבאר שבע והתחלתי ללמוד באוניברסיטה תואר במדעי המחשב ומתמטיקה, היינו מאוד מגובשים והייתה חוויה לימודית וחברתית מאוד משמעותית בשבילי. באוניברסיטה הכרתי את בעלי יורם. כשסיימתי את לימודיי באוניברסיטה טסנו שנינו לסין ותאילנד. אני רציתי לחזור כדי למצוא עבודה והוא רצה להישאר ולהמשיך לטייל, אני חזרתי לארץ ועבדתי בעבודת ההייטק מחשבים הראשונה שלי שם גם הכרתי את מירב (אימא של דריה).

אחרי שגם יורם חזר מהטיול החלטנו להתחתן. גרנו בתל אביב בדירה שכורה ואז קנינו דירה בכפר סבא ועברנו אליה. עומרי, בני הבכור נולד ואז עברתי לעבודה השנייה שלי. לאחר מכן ניבי בתי הקטנה נולדה והפסקתי לעבוד והייתי בבית עם הילדים. לאחר שנה וחצי כשהרגשתי שניבי כבר גדולה וזה בסדר לחזור לעבודה המשכתי לעבוד.

ואז קנו את החברה ואז גם מירב (אימא של דריה) הצטרפה. אחרי כמה זמן הפכנו לחברות מאוד טובות. בתפקיד שלי בעבודה אני רואה שלטלפון בכמות תמונות לא יכול להחזיק את כולן, אז אני ועוד מישהו כותבים קודים ומנסים לשפר ולייצר עוד גרסאות ואפליקציות. כבר 18 שנים אני עובדת שם. לפני 14 שנים אני ובעלי יורם התגרשנו. הילדים גדלו שווה בשווה.

כיום אני עם הילדים שלי, אני אוהבת את הבית שלי, אני אוהבת את החברים שלי, אני אוהבת לשחק כדורשת ובכללי אני נהנית מהחיים שלי. אני אוהבת לטייל ויש עוד שני טיולים שמאוד נהנתי והיו יותר מעניינים עם אותה חברה (שמה עמית), באחת נסעתי איתה לטנזניה באפריקה ובמשך שבועיים התנדבנו בבית יתומים אפריקאי וישנו אצל משפחה מקומית שארחה אותנו וזאת היתה חוויה מאוד מרתקת.

בפעם השנייה, כשהתחילה המלחמה של אוקראינה ורוסיה, נסעתי עם עמית לגבול של פולין אוקראינה והיינו שם שבוע. כששמענו שצריך מתנדבים, ישר נסענו; לפני שנה, התנדבנו בגבול ועזרנו להם לסחוב את המזוודות, כי הם לא יודעו מתי יחזרו ואם יחזרו  בכלל לבתיהם.  הם התלבטו מצד אחד לקחת כמה שיותר אוכל ודברים שימושיים ומצד שני להביא מעט, כי יצטרכו לסחוב את המזוודות והם לא יודעים כמה קשה וארוכה תהיה הדרך. הם מאוד פחדו, חיבקנו אותם והרגענו אותם ודאגנו שהם אוכלים ובמצב טוב עד שהיגיעו האוטובוסים לקחת אותם למחנה פליטים. אחת הבנות שעזרתי לה שמרה איתי על קשר. חלק מהמשפחות חזרו אחר כך לאוקראינה. ההרגשה שעזרתי הייתה מעולה.

אני אוהבת להתנדב זה חלק חשבו בחיים שלי ותמיד לנסות לעזור במה שאפשר וזה חלק מהחיים שלי ואני משערת שכשאני אצא לפנסיה אני אפנה מקום לחלק הזה והוא יהיה חלק יותר גדול בחיים שלי, יותר ממה שהוא עכשיו, למרות שגם עכשיו הוא די גדול, ואני מקווה שהוא יגדל. גם עם דריה ומירב היו כמה שבתות שהלכנו דרך עמותת לתת להתנדב בחלוקת אוכל לקשישים ונזקקים ואנחנו מאוד נהנות מזה וזו הרגשה שתרמנו למישהו ושמחנו מישהו וזו הרגשה ממש טובה.

הגילוי על חיי סבא שלי

זה הוא סיפור שקרה במשפחה שלי לא מזמן:

לפני שבועיים גילנו שלאו, אבא של אבא שלי, שגדל בגרמניה, למרות שההורים שלו היו פולנים שברחו לגרמניה. הם היו שלושה אחים. אבא שלו יצא להילחם במלחמה ונהרג ואימא שלו מאוד כעסה על אבא שלו, כי הוא יצא לעזור במלחמה והשאיר אותה עם שלושה ילדים לבד בבית והיא זרקה את כל התמונות שלו מהבית. הוא היה טיפוס שלא מספר על החיים שלו, אז לא ידענו מה הוא עבר, רק ידענו שבסביבות גיל 18 הוא ברח לפריז כשהתחילה המלחמה בערך ומפריז הוא הגיע לארץ. אחד עבר לארצות הברית והשנים שנשארו (סבא שלי ואח שלו אהרון), אהרון היה ממש דתי והם לא שמרו על קשר.

כשבאנו להלוויה של לאו סבי, ראינו את אחיו אהרון. בהתחלה חשבנו שזה לאו ולא הבנו מה קורה? אם זה חלום? ואז התעדכנו שהם לא שמרו על קשר ולא ידענו שאהרון קיים והם היו מאוד דומים אחד לשני כ"שתי טיפות מים". אהרון, אח של סבי, שיותר דיבר וסיפר על חייו התקשר וסיפר לנו שיש טקס הוקרה לבית היתומים בעיר פרנקפורט שבגרמניה. הוא הסביר וסיפר לנו שהם גדלו בבית היתומים היהודי בפרנקפורט שהיה עבורם בית מאוד חם ואוהב. שם הם  חיו עד שברחו לפריז.

אבל סך הכל יש לי משפחה אוהבת, מרתקת ואני מאוד אוהבת אותה.

הזוית האישית

דריה: היה לי מאוד כיף עם ליאת ואני גם חושבת שלמדתי עליה הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליה לפני.

הוד ליאת: נהניתי להגיע לבית הספר לתוכנית הקשר הרב דורי ולהיות עם דריה ולספר לה את סיפור חיי.