מאגר סיפורי מורשת

שמי ציון בן שושון, נולדתי בשנת 1949 במרוקו ועליתי לארץ ישראל בשנת 1950 עם הורי ועם שני אחיי ואחותי.

אחי הבכור נשלח על ידי אבי במסגרת עליית הנוער בשנת 1944 להצטרף לכוחות שמגינים על הארץ. בהמשך נולדו להוריי עוד אח ואחות, כך שסך הכל היינו שבעה אחים ואחיות.

עלינו לארץ בחודש יולי 1950 באונייה אנה-מרי ונשלחנו למעברה בפרדס חנה ולאחר תקופה קצרה העבירו אותנו למעברה בראשון לציון. כעבור שלוש שנים קיבלנו דירת שיכון בת שני חדרים ונפרדנו מהמעברה. החיים לא היו קלים ועבודה לא הייתה. הצטרכנו לחיות על קצבאות ותלושי מזון.

לא שמעתי מאבי אף פעם דברי ייאוש וחרטה על שהגיע לישראל. עלי לציין שהורי באו ממרוקו כשמצבם הכלכלי היה טוב מאוד והם חיו בעושר. אבי היה מלומד, בוגר אליאנס, איש כלכלה, והוא עזר לכל המשפחה המורחבת. לכן, לא הבנתי איך עוזבים עושר ובאים לארץ ישראל למרות שאבי ידע שהמצב הוא כזה.

כבן למשפחת רבנים ידועה – אבי היה רב, סבי היה רב וסבא רבא שלי היה רב – אב בתי הדין הגבוהים במרוקו ובעל כולל (ישיבה גדולה) שמכשיר רבנים בעיר מוגדור. על פועלו אפשר לקרוא בויקיפדיה.

בילדותי ובנעוריי

תמיד נאמר ל שכאן מקומנו, וזו חובתנו להיות ולחיות במדינת היהודים וברוח זו גדלנו אחיי ואחיותיי – לתת ולעזור לכולם.

את הילדות העברתי בראשון לציון ובשנת 1966, בעודי רק בן 17 וחודשיים, נתבקשתי להתגייס כי היה צורך בלוחמים. לכן, כאשר פניתי לאבי ואמרתי לו שבצה"ל מקימים פלוגות של לוחמים צעירים, הוא נתן לי את ברכתו ואמר לי שזו זכות עליונה להגן על המדינה ושאת הלימודים אני אוכל בהמשך להשלים אחר כך, כי עזבתי בכיתה י"א.

ואכן, לאחר שנים השלמתי את לימודיי. התגייסתי לגדוד שריון, שרוב הלוחמים בו היו בגילאים 17-18. עברנו הכשרות וקורסים ואז השתתפנו במצעד יום העצמאות בשנת 1967. לאחר הטקס הבנו שיש דריכות ומתח עם המצרים ושיש כוננות וסיכוי שתפרוף מלחמה. התפרסנו בשטח שבין קיבוץ גבולות ובין קיבוץ צאלים והיינו בהמתנה מתחת לרשתות הסוואה כמעט חודש בתנאי חום קשים.

בבוקר 5 ביוני 1967 קיבלנו פקודה לנוע לכיוון רפיח כשהגדוד סופח לחטיבת הצנחנים. אני ועוד חייל צוותנו לג'יפ של גדוד 46 בפלוגה של עמוס כץ בפריצה לכיוון כפר שן ושייח' סועד. נסעתי בסמוך לפלוגת הטנקים אחרי טנק מ"פ שנסע אחרי זחל"מ של קצין המבצעים של חטיבת הצנחנים שעליו פיקד סרן גיורא איתן ז"ל. האזור היה כולו או ברובו דיונות ושוחות צבר, כשלפתע הזחל"מ קיבל פגיעה ישירה מטנק מצרי והתחיל לבעור. טנק המ"פ הבחין בטנק המצרי וירה פגז שהדליק את הטנק המצרי. לא חלפו מספר שניות והטנק של המ"פ חטף פגיעה ישירה ונדלק, הספקתי לראות את המ"פ בוער קופץ לתוך שוחות הצבר.

הבנתי שאם אני לא מתחמק, אני הבא בתור ולהיות בין שלושה כלים בוערים היה סכנה של ממש. לפתע שמעתי זעקות שבר שבאו מכיוון הזחל"מ שנפגע. רוב יושביו נהרגו והמחזה שנגלה לעיניי היה קשה, אבל הצלחנו להוציא קצין צנחנים פצוע קשה ולהביאו לתאגד. כמו שנכתב בעיתון ובחוברת שיצאה לאור – זה להלך בגשם זלעפות מבלי להירטב, המאבק היה בלתי פוסק, אבל הנחישות להציל חייל פצוע הייתה חשובה מאוד. המלחמה ומעשי הגבורה של לוחמי גדוד 46 היו ציון דרך ללוחמי הגדוד להמשיך ולכבוש את עזה וחאן-יונס.

בקרבות הללו נהרגו 14 לוחמים ומספר לא מועט קיבלו עיטורים. יוסי לפר קיבל את אות הגבורה, בני ענבר ז"ל קיבל את אות הגבורה, לעמוס כץ הוענק אות המופת.

דהרנו לכיוון אל-עריש ומשם לכיוון תעלת סואץ לקונטרה, הגדוד ישב ברפיח במחנה של האו"ם. ב-17 ביולי 1967 נערך טקס מסדר הניצחון עם גדוד 46, שבראש הטור נעים הטנקים ולפניהם אני מסיע את ג'יפ הסיור עם דגל הגדוד. במסדר נכחו כל צמרת הצבא: רב אלוף יצחק רבין, אלוף ישעיהו גביש, אלוף עוזי נרקיס, אלוף ישראל טל, המח"ט רפאל איתן, אל"מ דוידי. הייתה התרגשות גדולה מהמעמד ומהטקס, ועד היום אני לא שוכח את החברים שנפלו בכדי שנגיע למעמד הזה.

מצעד הניצחון ומכתב הערכה

לאחר הטקס עברנו לתעלת סואץ לשמור על הגבול. לאחר מכן, נקראנו שוב למלחמה קשה: ב-21 במרץ 1968 יצא צה"ל לפעולת תגמול נגד המחבלים והצבא הירדני בדרום לים המלח. בכרמה, אנו נכנסים מדרום לים המלח וטיהרנו את המחבלים, אך לצערנו יחידות משניות של טנקים וחי"ר שנכנסו לכרמה נתקלו בהתנגדות קשה ובקרב הזה איבדנו 33 לוחמים.

בינתיים מלחמת ההתשה בתעלת סואץ נמשכה ושוב נקראנו לשבת על גדות התעלה, כאשר אנו סופגים נפגעים והרוגים רבים, הן על ידי צלפים והן על ידי ירי בלתי פוסק של מרגמות. איבדתי לא מעט חברים. ישנו מקרה מיוחד אשר ראוי לציון ומלווה אותי כל חיי: ישבנו במעוזים על גדות התעלה ומדי פעם הגיע אומן או זמר למפקדת הגדוד שישב בבסיס טילים המרוחק ב-14 ק"מ מהתעלה, משם היו מסיעים אותו לאחד המוצבים.

בחודש יולי 1969, המצרים יורים ללא הפסקה ומפקד הגדוד, סא"ל עמוס כץ, מחליט שיפה ירקוני, שהגיעה, תשיר לחיילי מוצב המזח. מאחר והמזח נמצא בפתחה של תעלת סואץ, הוחלט שאני אסיע את יפה ירקוני עם ג'יפ הסיור עם מכשירי הקשר פתוחים. הגענו למזח, שם ישבו שלושה טנקים ומספר חיילי חי"ר. יפה ירקוני נהנתה מהחוויה ומכובע הפלדה והתחילה לשיר לחיילים, בעוד אני נמצא ברקע בהאזנה למכשירי הקשר. לפתע מתחילה הרעשה כבדה, וברקע אני שומע במכשיר הקשר: "עמית 81", שזה אני, "לצאת מיד מהמזח". המזח הוא לשון ים בין ארבעה קילומטרים, מימין ומשמאל ים. התחלנו בנסיעה מטורפת לכיוון הגדוד כשכל הדרך נופלים פגזי מרגמה. במזל לא נפגענו, ויפה ירקוני הייתה נסערת מאוד. זו הייתה שעת אחר הצהריים. משם הסיעו אותה לביר גפגפה ומשם הביתה.

בינתיים הסתבר שהמצרים שלחו חוליות קומנדו שעשו פשיטה על מוצב המזח ושמונה חיילים ממחלקת הטנקים נהרגו. חייל אחד בשם ברוך סבשי ז"ל נחטף, לאחר מכן הוא הוחזר הרוג.

המקרה הזה מסביר לי תמיד מה זו נחישות והרבה מזל, כי יכולנו להישאר שם ולהסתתר מההפגזה הקשה אבל ההחלטה הנחושה של המג"ד לצאת למרות הסיכון שבנסיעה מהמזח למפקדת הגדוד, הם אלה שהצילו אותנו.

המקרה הזה קרה ביום חמישי. כשנודע ליפה ירקוני שתשעה חיילים נהרגו, היא ביקשה ממפקדת הגדוד לשלוח לה נציגות למועדון ביפו שבו היא הייתה מופיעה בימי שישי. ואכן, אחד החיילים שביו במוצב המזח הגיע והיא סיפרה לכל באי המועדון את מה שקרה והקדישה את השיר "אל נא תאמר לי שלום". אני השתתפתי בהלוויית אחד החיילים שנהרגו.

יפה ירקוני בהופעה בגדוד

לא יכולתי להיות שם והשתחררתי בשנת 1969, ותיכף נקראתי למילואים. משם זה נמשך לשירות קבע במשך 30 שנה. בשנת 1973 השתתפתי במלחמת יום כיפור באוגדה של אריק שרון ושוב נשארנו בסיני. לאחר מכן בשנת 1982, מבצע שלום הגליל, השתתפתי במסגרת חטיבת 608.

באחת החופשות בהן יצאנו מהתעלה, זה היה פעם בכמה שבועות, הכרתי את מזל, שהיא אשתי. ההכרות בינינו הייתה עוד קודם לכן, מכיוון שגרנו באותה שכונה. אך מאותו יום שבו נפגשנו במקרה ליד קיוסק ועד עצם היום הזה לא נפרדנו, היא פשוט אהבת חיי. התחתנו באוקטובר 1969 ובאוקטובר 1970 נולד בננו הבכור, בנימין, שגר היום באילת ונשוי לסימונה. יש להם בת ושני בנים. דקל, מורה לחינוך גופני ומחנכת של כיתה, שקד, חייל בצנחנים גדוד 890 ואלון, אשר עתיד להתגייס בקרוב. בשנת 1975 נולד יניב יעקב והוא נשוי לאפרת. יש להם שתי בנות ובן. טל, חיילת, רוני, תלמידה בחטיבת הביניים וגיא, שבגללו אני כותב את סיפור חיי. בשנת 1982 נולד שוקה שנשוי לשני ולהם שני בנים. הראל, בכיתה ג' ונועם מסיים גן חובה. שוקה נקרא על שם חבר שהיה מפקד גדוד, סא"ל שוקה בר-און ז"ל בעל עיטור המופת. שלושת בניי שירתו בצה"ל. בנימין בחיל הלוגיסטיקה, יניב בצנחנים ושוקה בגבעתי. כולם ממשיכים את המסורת.

לאחר מכן הגעתי לאגודה למען החייל, שם הייתי מנהל בית השריון ובמקביל מוניתי לנהל את פרויקט דירות לחיילים בודדים. הקמתי, בניתי וסידרתי דירות בכל רחבי הארץ, מטבריה ועד אילת, במשך 13 שנים. במסגרת השירות נדדתי במספר ערים כמו ראשון לציון, באר שבע, אילת, מושב גאליה ונתניה.

היום אני פנסיונר שלקח את האחריות להיות בקרבת הנכדים ולדאוג לגיא החמוד, כמו הסעות לחוגים, ולשוחח המון על כל מיני נושאים.

המפגש עם גיא והקשר הרב דורי פתח אצלי הרבה דברים שגם יקיריי הקרובים לא ידעו כי לא יכולתי לדבר או לספר מה באמת עברתי. עם גיא נפתחתי לאור הסקרנות שלו והצימאון לדעת הכל. נתתי לגיא חוברת שהגדוד הוציא ובו סיפור הצלת הפצוע. כמו כן, אלבום שהוציאו לרגל 60 שנות מדינת ישראל ובו אני מצולם מעניק לחייל בודד שי לתג.

במשך שנות השירות קיבלתי הרבה מאוד מכתבי הערכה ותודות ועכשיו אני מתחיל להקריא לגיא את תוכן המכתבים, ואני מקווה שזה יהיה לו לציון דרך לעשות רק טוב ושבדרך זו יצליח להגיע לאן שהוא מכוון. התמדה זו מילת המפתח.

ולבסוף – אי אפשר בלי להגיד לאשתי היקרה – שאילולא הסבלנות, ההשקעה בחינוך בילדים והדאגה לבית, לא הייתי מגיע למה שהגעתי, זה לא פשוט להתמודד לבד עם הכל. הייתי מגיע הביתה פעם בשבועיים ואף יותר. אז תודה לך מעומק הלב, ואת התוצאות של החינוך רואים. אשת חיל מי ימצא.

ותודה מיוחד לשלושת בניי, שלוש כלותיי ולנכדיי היקרים שבלעדיכם כלום לא היה קורה. המשיכו בדרך שחונכתם ותגיעו רחוק, כי אין לנו ארץ אחרת.

הזוית האישית

סבא ציון: המפגש עם גיא במסגרת תכנית הקשר הרב דורי פתח אצלי הרבה דברים שגם יקירי הקרובים לא ידעו עליהם, כי לא יכולתי לדבר או לספר מה באמת עברתי. עם גיא נפתחתי לאור הסקרנות שלו והצימאון לדעת הכל.