מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה טוויג, נולדתי בתאריך 21.06.1951 בכפר סבא, ישראל.  נקראתי על שם דודה של אבא שלי, שנספתה בשואה במחנה אושוויץ. שמה הגרמני היה אריקה, אבל שמה היהודי היה רבקה.

הוריי

ההורים שלי הם ילידי גרמניה, יעקב (וולטר) לבנשטיין, יליד שטאטלון (ליד הגבול עם הולנד), ומרתא לבנשטיין (גולדשמידט), ילידת פרנקפורט. כשאבא שלי, יעקב, היה בן 17, התחילו תנועות נוער נאציות באזור. הם נקראו "החולצות החומות". הם דיברו על תורת הגזע, שהגזע הגרמני הוא הגזע השליט ושאר הגזעים נחותים יותר. יום אחד כמה נערים מתנועת הנוער עצרו את סבא שלי כשהיה עם האופניים שלו ורצו להרביץ לו. הוא היה חזק והשתמש במשאבת האופניים שלו כדי להרביץ להם והם ברחו. לאחר מכן ראש העיירה הגיע לאבא של אבא שלי, ואמר לו שאם אבא שלי רוצה לחיות, כדאי לו לברוח מגרמניה. הוא ברח להולנד, היה שם קצת, ואז בא לארץ ישראל בשנת 1934.

אימא שלי גרה בפרנקפורט ופגשה נאצים ברחובות החל משנת 1933. היא שמעה מבן דוד שלה על תנועת עלייה לארץ ישראל והתלהבה מאוד. שנתיים אחר כך, בשנת 1935, אימא שלי עלתה לארץ ישראל במסגרת תנועת העלייה של הנרייטה סולד.

אבא שלי ואמא שלי נפגשו כמה שנים אחרי סוף המלחמה בארץ ישראל. אבא שלי הצליח להביא לארץ רק את אח שלו ובן דוד שלו, אבל לשתי אחיותיו והוריו לא הסכימו לתת אישורים לצאת מגרמניה, ארבעתם נספו בשואה. כשאבא שלי הגיע לישראל הוא שירת בצבא הבריטי, באצ"ל ובהגנה. אימא שלי עבדה בפרדסים והייתה מורה לאנגלית. שניהם היו ממקימי המדינה.

הרבה מהפרטים האלה לא היו ידועים לי במשך שנים. בשנת 1999 החליטו בשטאטלון לקרוא לתיכון העירוני על שם הרטה לבנשטיין, דודה שלי. בעקבות זאת, מישהי בשם גברת האזה, אישה מקומית שאימא שלה הייתה חברה של סבתא שלי, החליטה לחפש את המשפחה שלי שעלתה לישראל. בהתחלה לא מצאה אותם, אבל בעזרת הצלב האדום, אחרי שנתיים, בשנת 2001, מצאו את אימא שלי (אבא שלי נפטר לצערי כמה חודשים קודם לכן). צוות בית הספר הזמינו אותי, את אמי ומשפחתי לסיור בעיירה, שם הראו לנו המון תמונות, תעודות, מכתבים וסיפורים של קורות המשפחה, סיפורים שלא הכרתי מעולם.

אבני נגף עם שמות בני משפחתנו

חפץ שעובר במשפחה

סבתא שלי, לפני שגירשו את המשפחה משטאטלון למחנה ריכוז, נתנה כמה כלי כסף לאימא של גברת האזה, שתשמור עליהם עד שהם יחזרו (הם לא ידעו שהם לא יחזרו לעולם). גברת האזה חילקה אותם בין הילדים שלה, ואז כשבאנו לסיור בשטאטלון, הם נתנו לנו את הכלים האלה. מאוד מאוד התרגשנו לקבל כלים שהיו של סבא וסבתא שלי, אותם מעולם לא פגשתי.

ילדותי

גדלתי בקרית מטלון ליד פתח תקווה. כשהייתי בכיתה א', ההורים של אימא שלי, שגרו בארה"ב, הזמינו אותנו לבקר. הפלגנו באונייה אחרי פסח וחזרנו בסוף הקיץ. באותם חודשים לימדו בבית הספר אותיות כתב, ובגלל שלא הייתי, עד היום אני מתבלבלת בין ג' ל-ז'.

שירות צבאי

הייתי בצבא צפנית (מהמילה צופן) בחיל האוויר. שם פגשתי את אליהו, בעלי עד היום. חלקנו ביחד משמרות וכך הכרנו. כל התכתובות הסודיות עברו דרך היחידה שלנו.

המשפחה שלי

יש לי ארבעה ילדים ושמונה נכדים, כל שנה, בחג חנוכה, אנחנו ושאר המשפחה המורחבת, משחקים במשחק שקוראים לו "דרייברט". את המשחק הזה אימא שלי שיחקה בחנוכה כשהיתה ילדה, ואבא שלי בנה אותו לפי ההנחיות שלה. חוקי המשחק פשוטים: כל אחד בתורו מסובב מחוג שנמצא על לוח, שמצויר עליו "גלגל מזל", ומקבלים את הפרס שנמצא איפה שהמחוג נוחת, בדרך כלל הפרס הוא ממתק או צעצוע.

הילדים והנכדים שלי באים אלי לקידושים, ארוחות חג ואירועים אחרים. למשל, כל שנה במוצאי יום כיפור באים הילדים והנכדים אלינו לבנות את הסוכה, לקראת חג הסוכות.

למעלה מ-35 שנה שאני משתתפת בצליחת הכנרת. אחרי כמה שנים, כשהילדים שלי הגיעו לגיל 9, הם הצטרפו אליי, ולפני כמה שנים, הנכדים שלי התחילו להצטרף אליי לצליחה.

תחביבים

אני אוהבת לצייר ולטייל. סיימתי לפני שנתיים את כל שביל ישראל יחד עם קבוצה, יחד טיילנו בכל חלקי השביל במשך חמש שנים. ליום הולדת 70 שלי (לפני כשנה וחצי) ציירתי לכל נכד ציור של אחת מתמונות הנוף של שביל ישראל.

מסר לדור הבא: המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים (חוץ מבריאות). אני אוהבת את משפחתי ומקווה שנבלה יחד כולנו עוד שנים רבות בהרמוניה ובכבוד הדדי.

הזוית האישית

יואב הנכד המתעד: היה לי כיף לראיין את סבתא שלי, היא סיפרה סיפורים מעניינים ואהבתי להקשיב לה. אני שמח שתיעדנו את סיפורה במאגר המורשת.