מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שרה פינצ'בסקי.

נולדתי בעיירה צ'ירניבצקי במחוז מוגילוב פודולסק שבאוקראינה, בשנת 1940 לאמי מירלה שטיין. אמי ילדה אותי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

אבא שלי נילקח בסלקציה, שנערכה על ידי הנאצים עוד לפני שנולדתי, ואימא לא ידעה מה עלה בגורלו. אמא פחדה עליה ועל אחי. היה לה מאוד קשה בלי בעל, במיוחד שהיא הייתה בהריון.

לאחר כמה חודשים אני נולדתי- תינוקת שלא יודעים אם היא יתומה או לא. שנה חלפה ועוד שנה עד שנהייתי בת שנתיים.

אמא שלי שמרה עלינו כל כך עד שלא הסכימה לנו כלל לצאת מהבית.

ואז הגיע היום הנורא מכול. הוציאו אותנו מביתנו ולקחו אותנו למרכז הגטו, לרכבות המוות. לא ידענו לאן אנחנו מובלים- למחנות עבודה או לתאי הגזים במחנות ההשמדה. באותה תקופה ירדו שלגים וסופות השתוללו, היה מאוד קשה ללכת בשלג וגם הבגדים החמים הכבידו עלינו נורא. אולם יותר מכל הקשתה עלינו אי הוודאות.

מאחורי כול שיירת היהודים ולפניהם צעדו חיילים נאצים יימח שמם, כדי לשמור שאף אחד לא יתחמק מהשיירה. יהודי שהיה מעז לרדת  מהשיירה, החיילים הגרמנים היו יורים בו מיד והורגים אותו במקום.

אמי רצתה להתחמק מהנאצים. היא ניסתה להאט את צעדיה, ולכן היא הלכה ועצרה, ואז המשיכה ללכת ושוב פעם היא עצרה והמשיכה ללכת. כך עקפו אותה צועדים רבים עד שהיא הגיעה לסוף השיירה. בדרך לרכבות המוות הייתה מונחת אבן גדולה, שאמי לא ראתה אותה. בעמדה בסוף השיירה היא פשוט נתקעה באבן ונפלה במדרון והתגלגלה עד למטה בעודה אוחזת בידיה את ילדיה. בנס גדול יצאנו כולנו ללא שריטה.

מאחורי השיירה היו שלושה נאצים שתפקידם היה לפקח על היהודים הצועדים, אולם ברגעי הנפילה אחד מהם הצית סיגריה והשניים שבצדדים לקחו מימנו אש וכך הם הסתירו לו את שדה הראייה. אותה הנפילה הייתה הדרך של הקב"ה לשמור עלי ועל משפחתי מאותה רכבת מוות. שרדתי בחסדי ה' את השואה, הקמתי משפחה ועליתי לארץ. ברוך השם, אני רווה נחת מילדיי ונכדיי.

הזוית האישית

תכנית הקשר הרב דורי הייתה עבורי הזדמנות להוסיף בידע על משפחתי ושורשי. נהניתי בסיור לבית התפוצות, והמפגשים עם הסבתות בבית הספר.