מאגר סיפורי מורשת

שמי אלינור ברמן, נולדתי ב 1953 בגורלובקה אוקראינה שבאיזור דונבס, להורי רעיה ולאון רוגלין, שניהם רופאי שיניים.

בגיל עשר עקב מחלת אסטמה שלי ושל אחותי, עברנו לגור על יד הים השחור בעיר אודסה, עיר הדומה מאוד לחיפה. למדתי בבי"ס במגמת ספרות רוסית ובמקביל סיימתי בית ספר למוזיקה במגמת פסנתר.

באוקראינה הייתי בתנועת נוער(פיאונר) הלבוש כלל עניבה אדומה ובכיתה י' השתתפתי בתנועת הנוער "קומסומול", מאוד דומה לתנועות בארץ.

ב25.01.1972 כל המשפחה שלי עשתה עליה לארץ ישראל וגרנו במרכז קליטה בגבעת עדה. אני כבר הייתי בת שמונה עשרה ולכן לא גויסתי לצבא. בסיום מרכז הקליטה עברנו לחיפה. בעקבות לחץ הורי התחלתי ללמוד בטכניון במשך שנתיים הנדסת בניין ,אך בעצם שאיפתי הייתה ללמוד ביולוגיה או רפואה ובגלל קשיי שפה החלטתי לגשת ללימודי סיעוד. במקביל עבדתי בבית חולים כרמל.

את בעלי הכרתי מתוך חבורה של צעירים שגרו בחיפה, ב1976 התחתנו ונולדו לנו שתי בנות ובן.

עבדתי כשבע  שנים בבית חולים "כרמל" וגרנו בנווה שאנן בחיפה. ב1981 עברנו לגור בעפולה ושם עבדתי בבית חולים העמק עד שיצאתי לגמלאות. וב1983 עברנו לטבעון ושם אנו גרים עד היום. ב1976 נולדה אמא של ענבר, מיכל. ב1977 נולדה ענת. ב1989 נולד תום.

תחביבי: אני אוהבת לטפל בצמחים ויש לי חממה קטנה וגינה מטופחת.

לפני כשבע שנים יצאתי לפנסיה ואני נהנית מאוד מהזמן הפנוי שיש לי. מהנכדים, מהילדים, הצגות תיאטרון שמאד אוהבת, סרט טוב, לקום בבוקר ללא שעון מעורר כל יום בחמש בבוקר. בפנסיה אני יכולה לעשות דברים שרציתי ולא עשיתי. כמו ללמוד בקורס עיצוב פנים, ושנתיים לימודי צ'יקונג בווינגיט. לימודי הוראה והדרכה, ואני גם מתרגלת פילאטיס ויוגה.

היתרונות בפנסיה גדולים, אני יכולה לנסוע לחו"ל מתי שאני רוצה ולא לפי סידור עבודה בבית חולים, שהיה תובעני וקשה. לכל נסיעה מעבר לשבוע היה צריך לקבל אישור מראש ללא גמישות. עבודה בחגים ובשבתות וכמובן עבודה בלילות.

סיפורו של חפץ

החפץ שעובר מדור לדור במשפחה, וחשוב מאד לבעלי, הוא תליון עם תמונות מלפני כמאה שנה. זיכרון מסבתו שאהב מאוד, הסבתא גידלה אותו מינקות כיוון שהוריו עבדו מאוד קשה והרבה מאוד שעות ביום.

הזווית האישית

 ענבר: אני מאחלת לך בריאות והמשך הגשמה עצמית והנאה מהחיים.

הסבתא אלינור: אני מאחלת לך שתגשימי את כל חלומותיך.