מאגר סיפורי מורשת

שמי דולב, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת ומנציחה את חייו של סבי, אורי אסף, שכבר אינו בחיים. את המידע עליו קיבלתי מאמי שסיפרה לי עליו.

סבי נולד במרוקו בתאריך 5.9.1937, כ"ט באלול תרצ"ג, למרים ויעקב אסרף, בעיר מוגדור (אסואירה). שמו של סבי במרוקו היה מסעוד (משמעו: אושר) אסרף. לסבי יש שני אחים חורגים מצד האב: שלום ז"ל ודוד ז"ל, ואחות חורגת מצד האם: שרה ז"ל. שמות ארבעה אחים ואחות מהאם ומהאב: ניסים ז"ל, מאיר ז"ל, שמעון ז"ל, אליהו ז"ל ואיידה. סבי הוא בן הזקונים.

המשפחה של סבי היגרה ממוגדור לקזבלנקה מפני שבמוגדור הם חיו בגטו. גם בקזבלנקה הם חיו בגטו ולכן סבי מוכר כניצול שואה. סבי גר בסביבה מעורבת אך ברובה גרו מוסלמים. את אביו סבי לא הכיר, אך סיפרו לו שהוא עבד כסנדלר ואמו הייתה עקרת בית. אביו של סבי היה רב הקהילה.

סבי למד בבית ספר יהודי במרוקו בשם "אליאנס" ואחרי הלימודים בבית הספר סבי היה הולך לישיבה שנקראה "תלמוד תורה". הבית שבו גר סבי במרוקו היה דתי, היה בו חדר אחד וארבעה אנשים גרו בבית. תנאי החיים היו מאוד קשים למחייה. בבית סבי, אמו הייתה אלמנה עם שלושה ילדים קטנים ולא היה מי שיעזור לה לטפל בהם.  בגלל החיים הקשים הן מבחינה כלכלית והן מבחינת האלימות מצד המוסלמים במרוקו בעידוד הגרמנים, אמו של סבי החליטה לשלוח את בן הזקונים לבדו ארצה.

סבי עזב את משפחתו בשנת 1948 בספטמבר יחד עם "עליית הנוער". הבריחו את סבי וחבריו בלבוש של "צופים", כאילו הם יוצאים לצרפת למשך שלושה שבועות. סבי הגיע לצרפת בערך כחודשיים אחרי כן לעיר שנקראת קונדרס. שם סבי חלה ואושפז במספר בתי חולים בצרפת בערך לשלושה חודשים. אחר כך העבירו אותו לבית חולים בשוויץ ושם סבי היה עוד מספר שנים עד עלותו ארצה ב- 7.4.1952.

היות וסבי היה אדם יהודי דתי שהשתייך לתנועת בני עקיבא, בבית החולים בשוויץ סירב סבי לאכול את המאכלים הלא כשרים ומכיוון שסבי לא אכל דבר, החליטו להביא רב והרב דאג שיביאו לו אוכל כשר. במיטה מעל ראשו של סבי היה צלב, סבי סירב לישון במיטה עד שיורידו את הצלב ובמקומו ישימו מגן דוד. היות וסבי היה בשוויץ בהגיעו לגיל המצוות, אמו ז"ל שלחה לו טלית, תפילין, בגדים וגם כסף ואת בר המצווה סבי חגג בבית החולים. את עלייתו לתורה חגג סבי בבית הכנסת בשוויץ (סבי אינו זוכר היכן היה בית הכנסת ואיך קראו לו).

סבא לקראת העלייה לארץ

סבי חזר לצרפת ומשם עלה לארץ באונייה שנקראה "ארצה". סבי הגיע סוף סוף לישראל בגיל 14. בעלות סבי ארצה, סבי וחבריו למחזור מ"א נקלטו בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". מכל המורים שהיו אז לסבי, היה מורה אחד שהיה רב והוא "אימץ" את סבי, ותוך חצי שנה הייתה לסבי שליטה כמעט מושלמת בשפה העברית. סבי דיבר צרפתית, ערבית מרוקאית ועברית. בתנועת הנוער המדריך לא הסתדר עם השם אשר (אושר – מסעוד), ולכן קרא לו אורי וזהו שמו עד יום מותו.

סבי, שהיה אוהד שרוף של הפועל תל אביב, היה בורח בשבתות לבלומפילד כדי לראות משחק של הפועל. במקווה ישראל לא אהבו את החילוניות שהתפתחה אצל סבי ולכן העיפו אותו והוא עבר לקיבוץ אפיקים, שם הוא התאקלם והפך כמעט לצבר מן המניין. לסבא היו זיכרונות טובים מהקיבוץ.

כעבור שלוש וחצי שנים עלו ארצה שאר משפחתו והוא עבר לגור איתם בעיר לוד. סבי התגייס ב-2.8.1955, הוא שירת בגולני. סבי השתתף במבצע קדש בשנת 1956. זכורות לסבי חוויות עצובות שבהן איבד חברים.

סבי וסבתי הכירו בשנת 1960 במהלך מסיבה של חבר של סבי. כעבור שלושה חודשים ב-3.1.1961 סבי וסבתי התחתנו בעיר לוד. נולדו להם ארבעה ילדים: יעקב (קובי) 5.1.1963, אליהו (אלי) 21.8.1964, סיגלית ז"ל, ואיריס (אמי) 14.2.1973.

סבי וסבתי חיו בעפולה מאז 1963 אחרי שדוד קובי נולד. לסבי וסבתי יש תשעה נכדים, ושישה נינים. סבא היה עובד בניין בחברת סולל בונה. סבא עבר תאונת עבודה בה נפצע קשות ונשאר נכה כל חייו. סבא עבר מעל 80 ניתוחים, הוא נחשב נס רפואי. למרות נכותו, סבא היה פעיל ועבד, עשה ספורט, אהב את החיים, אהב לשמוח ולרקוד והיה אופטימי.

סבא נפטר לפני שבע שנים בתאריך 10.1.2016 כ"ט בתשע"ו בגיל 78. סבי היה ונותר ציוני ולכן בקשתו האחרונה הייתה לכתוב על מצבתו "אוהב עמו וארצו" ובזכות אבי, מנחם, שזכר זאת, כך היה.

לי אין הרבה זיכרונות מסבא אורי כי הוא נפטר כשהיית בת חמש וחצי אבל כולם קוראים לי "אורי קטנה", גם בגלל שאני מאוד דומה לו וגם בגלל שמחת החיים והאופטימיות שגם לו הייתה. סבי השאיר חותם רב עלינו הנכדים והילדים שלו וגם על אחייניו. לדוגמא סיפור שפרסמה אחייניתו, ויויאן, נמצא אף הוא במאגר המורשת של התכנית. לקריאת הסיפור, לחצו על הקישור: היו היה לי דוד

הזוית האישית

דולב הנכדה המתעדת: הקושי בכתיבת סיפור התיעוד הזה היה טמון בכך שסבי אינו בחיים, ולכן מסירת המידע אודות סבי הייתה דרך אמי ומזיכרונות של דודיי וסבתי. עם זאת, שמחתי שניתנה לי ההזדמנות להכיר ולהבין את מה שעבר על סבי בילדותו בחו"ל ובארץ. ציפיותיי מהתכנית היו גדולות ולמרות זאת נהניתי לעשות זאת. כעת לאחר סיום התכנית, אני מבינה לראשונה עד כמה חשוב להכיר את שורשי המשפחה.