מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לזרום עם החיים – אביבה אייל

סבתא ועינב בבת המצווה של הנכדה
סבתא שלי בילדותה
ילדותה ועיסוקיה של סבתי: לא כל החלומות התגשמו אבל היא זרמה איתם

שמי עינב, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי אביבה ומעלה את סיפורה אל מאגר המורשת. שמה של סבתי הוא אביבה חיון אייל, היא נולדה בתאריך 18.10.1951, בישראל, במעברת "מחנה ישראל", ליד נמל התעופה בן גוריון באזור יהוד.

שמות ההורים שלה הם חי ורגינה חיון, הם נולדו בלוב, חיו בעיר הבירה, טריפולי, הם עלו לארץ בדצמבר 1949 באונייה בשם "עצמאות". הם עלו לארץ מכיוון שהיו ציונים, הם לא רצו לחיות עם הערבים שחיו סביבם והם האמינו שיהיה להם פה יותר טוב. הם עלו לארץ עם חמשת ילדיהם, עם אחיו של חי ועם שתי אחיות של רגינה. בארץ נולדו להם עוד חמישה ילדים. אחיה של סבתא שלי הם: שאול ז"ל, פנחס, אלי ז"ל, איריס ז"ל (נפטרה כשהייתה תינוקת), דינה, אבי ז"ל, אריה, שלום ויוסי. סך הכל עשרה אחים.

שמה המקורי של אמא של סבתא שלי היה ז'נו אבל באיטלקית אמרו רג'ינה ומשמעות השם הזה הוא מלכה. חלק מהנכדות של רגינה נקראו על שם סבתן – מלכה ומלכית. גם סבתא שלי רצתה לקרוא לבת שלה על שם אימא שלה אבל בצורה שונה ולכן קראה לה אימי (הכוונה – "אימא שלי").

בשנותיה הראשונות עד גיל 11 בערך הם גרו ביהוד בכפר ואבא שלה חי חיון ז"ל עבד בפתח תקווה. לכן החליטו לעבור לגור בפתח תקווה, שם הם גרו בדירת שניים וחצי חדרים 11 נפשות. כאשר הגיעו לפתח תקווה סבתי למדה בבית ספר "נצח" בנות, המנהלת הייתה שושנה ספיר והמחנכת שלה הייתה המורה עדה קרל ובהמשך סיימה תיכון בבית ספר "רבוקה".

לסבתי היו חברים, לא הרבה ולא מעט, היו חברים מהכיתה וגם היו חברים מהשכונה, כאשר הם יצאו לשחק הכירו אחד את השני. כילדים הם שיחקו בחצר בהרבה משחקים: "ארבע תחנות", "ארצות" – הם היו מסמנים את האדמה עם סכין עגול ומחלקים את העיגול לשניים, זורקים סכין וכל אחד לפי הקו היה כובש לעצמו ארץ. בנוסף, הם היו משחקים בשני חבלים, בחבל אחד, במחבואים, במחניים, בגולים, בגוגואים – הם היו לוקחים מהמשמשים את הגרעינים ומשחקים איתם גוגואים. בבית היו משחקים במשחקי חברה כמו "סבלנות וריכוז", "דמקה" ו"ארץ עיר".

סבתי זוכרת את הבית שלהם כבית חם ואוהב – הם גדלו 11 נפשות במשפחה, הייתה להם אימא מאוד מאוד חרוצה, ביתם היה בית דתי, האבא היה חזן בבית הכנסת, הוא התפלל כל שבת ובחגים תקע בשופר ולפעמים אפילו לימד ילדים לבר מצווה. בבית הם לרוב דיברנו עברית ומעט ערבית, מכיוון שאבא שלהם היה חזן בבית הכנסת, הוא ידע את שפת הקודש ודיבר איתם בעברית. האימא דיברה מעט מאוד בערבית כי גם הייתה להם בבית דודה של האימא שחיה איתם תקופות די ארוכות, היא לא הייתה נשואה והיא הייתה מדברת איתם ערבית, דרכה הם למדו את שפת הערבית אבל ההורים דיברו יותר עברית. לפעמים כשההורים של סבתי לא רצו שהילדים יבינו על מה הם מדברים הם היו מדברים ביניהם באיטלקית לכן סבתי מבינה היום מעט איטלקית.

סבתי הייתה הולכת לתנועת "הנוער העובד" בימי חול, ובשבתות הייתה הולכת ל"בני עקיבא" שהיה פה בעיר ואליו הגיעו ילדים מבתים דתיים. הם היו נפגשים אחרי הצהרים, עושים פעילויות, מתפללים תפילת מנחה וערבית ואחר כך היו מתפזרים, הנוער העובד היה בצריף שקרוב לבית של סבא וסבתא של ההורים שלה ותנועת בני עקיבא שהייתה במרכז העיר רחוקה יותר.

סבתא שלי אהבה לאכול כל מה שאימא שלה ז"ל בישלה, היא אמרה לי שהם אכלו הכל בכיף, לא היה הרבה והם נהנו לאכול את מה שהיה, היה להם חם בלב וזה הכי חשוב.

הם היו בית דתי, לא דתי קיצוני אבל עם מסורת, בכל ליל שבת היו עושים את הקידוש ובחגים חוגגים על פי המסורת של הוריהם. היה להם מנהג בראש חודש ניסן שתמיד אמרו שזה זכר ליציאת מצרים – היו מכינים מאכל שנקרא "בסיסה" – ערבבו חיטה טחונה עם סוכריות ופירות יבשים, לחיטה היו מוסיפים שמן וסוכר, בוחשים אותה ביחד עם הפירות היבשים והסוכריות, לאחר מכן בוחשים אותה עם מפתח של הבית ומברכים בגלל שזה בראש חודש ניסן שתהיה לנו שנה מתוקה. מנהג זה הינו מנהג מקובל בקרב יהדות צפון אפריקה. בנוסף, את כל שאר חגי ישראל חגגו כהלכתם, בסוכות הקימו סוכה שבה התפללו ואכלו כל ימי החג, בל"ג בעומר הדליקו מדורות ובחנוכה הדליקו יחד נרות, בפורים קראו מגילה והרעשו ברעשנים ובשבועות אכלו מאכלי חלב.

לסבתי היה חלום להיות מורה, אך בגלל שהם גדלו כמשפחה גדולה ולא היו הרבה אמצעים אז הוריה לא הכי התלהבו מהרעיון, כי העדיפו שהיא תלך לעבוד, וזה היה קשה לשלוח אותה לסמינר ללמוד, אבל אחרי הלימודים של התיכון היא הלכה ועבדה בבנק הפועלים, היא עבדה והתקדמה יפה. חלומות לא התגשמו כמו שהיא רצתה, אבל היא זרמה יחד איתם.

כשסבתי סיימה את הלימודים היא הלכה ללשכת העבודה, כפי שהיה נהוג בזמנו, והיא נשלחה לבחינות לעבודה בבנק הפועלים. מתוך קבוצה של שלוש בנות היא היחידה שהתקבלה. היא עבדה בבנק הפועלים תקופה קצרה, כי לצערה הגדול מיד אחרי שהתחילה לעבוד, אימא שלה נהרגה בתאונת דרכים, וסבתי הייתה חייבת להפסיק לעבוד ולטפל באחים שלה.

אחרי שהתחתנה התחילה לעבוד בתעשייה אווירית, שם עבדה במשך 44 שנים, היא התחילה כמזכירה ובהמשך הייתה אחראית על תקציבים של פרויקטים במחלקה, היה לה תפקיד די אחראי ומכבד והיא נהנתה לעבוד עד שיצאה לגמלאות.

בהמשך, עברה לתעשייה אווירית, שם הייתה אחראית על תקציבים של פרויקטים, זאת אומרת פרויקט שקיבלו, יחד עם ראש הפרויקט בנו את התקציב של הפרויקט והם היו צריכים לדאוג שהכסף לא יגמר ושתמיד יישאר רווח מהפרויקט, כי אחרת התעשייה האווירית הייתה נופלת, אז תמיד מכל פרויקט שקיבלו נשארו גם רווחים. היה צריך לנהל את הפרויקט בצורה מסודרת ולעקוב אחרי הכספים שנכנסים ויוצאים ושהכל מתנהל בצורה מסודרת אחרי תוכניות עבודה, אז היא טיפלה בזה, זו הייתה עבודה מאוד אחראית וקשה והיו ימים שהיא הייתה נשארת לעבוד שעות נוספות עד שעות מאוחרות, אבל היא נהנתה מכל רגע.

כשהיא התחילה לעבוד היא לא הייתה צריכה לעבור הכשרה כי הייתה לה את ההכשרה האלמנטרית, להיות פקידה, זה לא היה דבר גדול, בהמשך כשהתקדמה בעבודות אחרות הייתה צריכה לעבור הכשרה אחרת וזה היה בלתי נמנע, אז היא יצאה לקורסים מדי פעם בתעשייה האווירית הגדולה. היא עבדה במבט ביהוד שזה מפעל בת של התעשייה האווירית, מפעל טכנולוגי גדול, ואת הקורסים היו עוברים בתעשייה אווירית הגדולה במחנה ישראל איפה שהיא נולדה בעצם, שם זה הפך למקום של תעשייה אווירית.

כל מה שהיא עשתה היא נהנתה ממנו, היא אהבה מאוד לעזור כשהיו משימות יוצאות דופן, למשל כשהם היו יוצאים לניסויים אז היה צריך לארגן את כל העניין הלוגיסטי – היא עשתה זאת בכיף. כשהתקיימו תערוכות במפעל אז היא עזרה בלערוך, בלסדר, בלקשט את האולם. חוץ מלשבת במשרד היא אהבה לעשות עוד דברים שכוללים תקשורת וקשרים עם אנשים אהבה לתרום לאווירה – אם היו להם מסיבות אז היא ארגנה אותן, אם היו להם טקסים היא אהבה לעזור בטקסים וזה היה חלק מהכיף שלה בעבודה.

במהלך שנות עבודתה היו לסבתא שלי המון חברים, אבל כאשר היא פרשה לגמלאות היא הייתה עסוקה יותר עם המשפחה והיא גם התחילה ללכת להרבה פעילויות התנדבותיות, כדי שלא יהיה לה חלל ריק במהלך היום. היא עדיין שומרת על קשר עם אנשים מהעבודה, לא קשר של מפגשים מיוחדים, מעט מאוד כאלה, אבל יש ביניהם קשרים חברתיים ונשארו בערך שתי בנות שהיא בקשר קרוב איתן.

הזוית האישית

סבתא אביבה: ההרגשה הייתה נהדרת, שמחתי לספר דברים מזיכרונות בית אבי והייתי מאוד שמחה שאנשים ישמרו על קשר הדוק ועל זיכרונות נעימים.

עינב הנכדה המתעדת: מאוד שמחתי להשתתף בתוכנית הזו, שמעתי הרבה סיפורים מעניינים שלא הכרתי, הרווחתי זמן איכות עם סבתי ונהננו ביחד.

מילון

בסיסה
בסיסה (בערבית: بسيسة) היא תערובת הנאכלת במדינות לוב, תוניסיה ואלג'יריה. התערובת מכילה גרגרי חיטה או שעורה קלויים וטחונים, בתוספת שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים לפי העדפה אישית. בעת האכילה, מוסיפים לתערובת שמן, חלב או מים. ביהדות לוב ותוניסיה, ליל ראש חודש ניסן מכונה ליל הבסיסה, על שם מנהג הנערך בו, בו אם המשפחה מערבבת בסיסה ובני משפחתה אוכלים מידה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא היה הרבה והם נהנו לאכול את מה שהיה" - אפשר להסתדר גם אם אין לך הרבה דברים“

הקשר הרב דורי