מאגר סיפורי מורשת

שמי אז'י, ההורים שלי יפה ויעקב נולדו בפולין, וכשהיו בסוף גילאי ה"עשרה" שלהם, עלו ארצה כחלוצים. אני נולדתי בשנת 1951 בבית החולים בילינסון. הוריי הקימו משק חקלאי בהרצליה, שהייתה אז מושבה חקלאית. היו לנו לולים עם הרבה תרנגולות, שדות מאחורי הבית, עצי פרי ועוד. אחר כך עברנו לעיר והרבה שנים הייתי עירונית וגדלתי בחיפה.

כשסבא יהודה ואני התחתנו, החלטנו לעבור לגור במושב, כדי שילדינו יגדלו ויחיו גם הם קרוב לטבע, ותהיה להם ילדות דומה לשלנו. השתקענו במושב סגולה שם אני גרה עד היום, קרוב אלי גרה בתי, דודתך, יפעת ומשפחתה.

תמיד זכרתי באהבה את ילדותי עם משק התרנגולות. זכרתי איך היינו אוספים את הביצים, איך היינו מאכילים את התרנגולות באבוסים, איך אבא שלי היה קוצר בשדה ונותן להן לאכול גם אוכל טבעי.  והיה לי גם זכרון פחות טוב מהלולים – נזכרתי בזעזוע שקיבלתי כשהבנתי את הקשר בין המילה תרנגולת למילה "עוף" שמוגש לי בצלחת. הרבה זמן לא רציתי מאז לגעת באוכל הזה ולא ידעתי על מי לרחם יותר – על התרנגולת או על אמא שלי שכל כך רצתה שאוכל.

לפני שנה, החלטתי להקים גם בחצר שלי לול קטן שיש בו עכשיו עשר תרנגולות, שכל יום מטילות ביצים שאנחנו קוראים להן "ביצי חופש", משום שלתרנגולות האלה יש אפשרות לטייל בחצר והן לא כלואות בכלובים. עוד מעט, אני נוסעת לבית שלך, רועיקי, כדי להביא לכם תבנית עם ביצים טריות מהתרנגולות שלי.

הייתי אז בכיתה ה', כמו שאתה היום רועי. למדתי בבית ספר "רמז" בחיפה. כלומר היינו מה שנקרא, ילדים עירוניים. יום אחד המחנכת אמרה לנו שבקרוב תגיע לבקר אותנו קבוצת ילדים בני הגיל שלנו, אבל מקיבוץ. אני זוכרת שהקבוצה שחברו אותה לכיתה שלנו, הייתה מקיבוץ "שער העמקים". אני זוכרת שמאד מאד התרגשתי לשמוע שתהיה לי הזדמנות להכיר ילדים מקיבוץ, כי בעצם כל החיים שלי קינאתי בכל מי שגר בקיבוץ, ובמיוחד בילדים ותמיד חלמתי שתהיה לי חברה מקיבוץ, וחלמתי שאולי היא תזמין אותי אליה ואוכל אפילו לישון אצלה, בחברת הילדים, במקום שידעתי שקוראים לו "בית ילדים". אבל לצערי לא הצלחתי להכיר ילדי קיבוץ.

ופתאום – הזדמנות!!!!

התרגשתי מאד ואפילו התרגשתי עוד יותר, כמעט עד השמיים, כשהמחנכת בקשה מאתנו לשאול את ההורים כשנחזור הביתה, מי מוכן לארח אצלו בבית ילד מהקיבוץ, ליום או יומיים. לא נרדמתי מרוב התרגשות, ולמחרת רצתי לבית הספר וכשהמחנכת שאלה מי מוכן לארח, הרמתי את היד גבוה גבוה בגאווה. למחרת כשילדי הקיבוץ הגיעו, התכנסנו ביחד, עשינו הכרות בין שתי הקבוצות, ואחר כך המחנכת חלקה אותנו לזוגות.

מאז עברו שישים ואחת שנה (תודה לרועיקי שעזר לי לחשב…), ועד היום אני זוכרת את השם של החברה שהתארחה אצלי שמה – הגר לשנר. אני לא זוכרת בדיוק מה עשינו במשך היממה שהיא התארחה אצלי, אבל אני כן זוכרת שהכרתי את הגר לחברה שלי בגאווה ושאלתי את החברה – "תגידי, גם את רוצה דבר כזה?" והצבעתי על הגר. היום כשאני נזכרת בזה אני קצת מתביישת. מה שמעניין זה שהרבה שנים לא זכרתי את האירוע הזה ופתאום  בערך לפני שלוש שנים, פתאום נזכרתי בהגר ושאלתי את עצמי איך אני יכולה למצוא אותה וליצור איתה קשר מחודש. החלטתי לחפש את השם שלה בפייסבוק ובאמת מצאתי אותה שם. אני רק זוכרת שהיה כתוב שם שהיא עוסקת בטבע ובהדרכת טיולים. והנה עבר הזמן ופתאום במסגרת סדנת "הקשר הרב דורי" ישבתי עם רועי ומכל הזכרונות שיש לי נזכרתי דווקא בסיפור הזה.

ואתם יודעים מה ההמשך? כרגע, תוך כדי שרועי מקליד, לקחתי את הטלפון שלי וכתבתי בגוגל, הגר לשנר, ושוב מצאתי  אינפורמציה על הגר. אבל עדיין לא מספר טלפון או אימייל עדכני לתקשורת ישירה. אז אני מסיימת את הזכרון אבל אמשיך לחפש את חברתי ליומיים נפלאים בכיתה ה'.

הזוית האישית

אז'י: התכנית הזאת מופלאה ובנויה באופן מושלם. ההכרות המעמיקה עם הנכד נעשית באופן הדרגתי וחווייתי מאוד, ומעגל הילדים והסבים כל כך מחבק ומהדק יותר את הקשר, ויוצר מעגל מקרב נוסף, עד שלאט לאט הפכנו כולנו לסוג של "חבורה". תודה ליוזמים למארגנים ולמבצעים.