מאגר סיפורי מורשת

שמי חדוה שחר. נולדתי ב-24.12.1942 בשם לולו, בעיר חילי בעיראק.

 

אבי שמואל משה (מועלם) ז"ל בן אהרון ולולו (לבית פוסטג'י) מועלם מבצרה. אמי רחמה כהן, בת רוזה (לבית מנע) ושלמה כהן מהעיר חילי. בעיראק גרנו בבית גדול ומרווח. המשפחה הייתה  אמידה למדי. לאבא הייתה חנות משקאות, אשר התפרנס ממנה בכבוד. לאמא הייתה כובסת כורדית אשר היתה מגיעה, מכבסת את הבגדים והמצעים, אח"כ עולה לגג ותולה את הכבסים. לאחר שסיימה עם הכביסה, הייתה מנקה את הבית. לאמא הייתה גם מטפלת שעזרה עם הילדים. אמא בישלה את כל המאכלים העיראקיים הידועים: קובה, טבית (חמין עוף ואורז), פאצ'ה, קובה פאטטה (קובה כשרה לפסח) ועוד ועוד מאכלים רבים וטעימים. במרכז החצר הייתה באר מים, כך שלא היינו צריכים לצאת לבאר הציבורית ולהיסחב עם דליי מים כבדים. לבית היה גג גדול. בלילות הקיץ החמים, אבא היה מעלה מזרנים לגג והיינו ישנים על הגג.

 

כאשר עלינו לארץ, נאלצנו לעזוב הכל. אבא ואמא אמרו לשכנים שאנחנו יוצאים לחופשה ונחזור בקרוב, על מנת שלא יחשדו שאנו בורחים מעיראק וילשינו לשלטונות. בעיראק לגברים היו שתי אפשרויות: אחת להתגייס לצבא, והאפשרות שנייה, לשלם בקשיש (כופר) ולהשתחרר מהצבא. אבא החליט שהוא רוצה לשרת והתגייס לצבא הבריטי, ששלט באותה תקופה באזור. במסגרת השרות הצבאי, התפקיד של אבא היה להעביר נשק מבצרה לרוסיה. היה לו מעיל גדול וכבד שאני אהבתי תמיד ללבוש. בעקבות השנים שבהן אבא בילה בחברת הבריטים, הוא אימץ הרגלים בריטיים בעצמו. למשל, היה לובש מכנס חאקי עד הברכיים, גורב גרביים עד הברכיים ונעליים שהוזמנו עבורו מסנדלר. אבא הקפיד תמיד לסרק את בלוריתו כמו הבריטים, לדבר ולהתנהג בנימוס. 

 

אחרי ההכרזה על הקמת המדינה, נאסרו ונעצרו אלפי יהודים באשמת ציונות. התנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק, וכל יהודי שביקש לעלות מעיראק לישראל הסתכן בעונש מוות. על יהודי עיראק הוטלו הגבלות נוספות, ובהן – האיסור לעבור ממקום למקום בתוך עיראק, איסור כניסה לבתי ספר ולבתי חולים. לאחר הקמת המדינה ובעקבות התגברות תופעות האלימות מצד המוסלמים, כלפי היהודים, החליט אבא לעלות לארץ ישראל. 

 

לקראת העלייה נסענו ברכבת מעיר הולדתי חילי (חילה- hilla) לבגדד עיר הבירה ומשם, בעזרתו של שמואל מוריה, בן-דוד של אבא, שהיה פעיל במחתרת הציונית (אח"כ היה שנים רבות בשב"כ), עליתי לראשונה בחיי למטוס אשר לקח אותנו לקפריסין ומשם מטוס נוסף הביא אותנו ארצה. לעולם לא אשכח את "ספל הפח" אשר הגישו לי בתור כוס עם משקה שאמור היה להיות תה. שולי הפחית חתכו את פי וזיכרון הטעם הרע, נשאר לי עד היום. 

 

הגענו למעברת "שער עלייה", קיבלנו אוהל ומיטות ברזל. אתם יכולים לתאר לעצמכם את המשבר הגדול שחווינו, כאשר הבנו שמעכשיו, האוהל יהיה הבית שלנו. לאחר מכן עברנו למעברה בחולון. מהי מעברה? מעברה הייתה שטח אדמה חשוף, ללא חיבור למים וללא חשמל. אם רצינו מים, היינו צריכים ללכת לנקודה מסוימת אשר בה הייתה חלוקת מים ולמלא מיכלים. המיכלים היו גדולים מאוד וכבדים מאוד. הדרך הארוכה חזרה לאוהל, הייתה קשה מאוד. שירותים לא היו באוהל. כאשר היינו צריכים להתפנות, היינו צריכים ללכת לשירותים הציבוריים, אשר היו בעצם חור באדמה. אתם לא יכולים לדמיין את הסירחון שהיה שם. לפעמים פשוט העדפנו ללכת לפרדס ולהתפנות בין העצים. החיים במעברה היו מאוד לא קלים. בחורף היה קר מאוד, לא מעט אוהלים נשרפו כאשר העולים ניסו להתחמם באמצעו תנור נפט או תנור עצים. בחורף הגשמים גרמו לשיטפונות וסחפו אתם את המעט שהיה לאנשים ושוב הם נותרו חסרי כל. 

 

עם הקמת המדינה, החלו להגיע לארץ מאות אלפי יהודים מכל רחבי העולם. המדינה הצעירה לא הייתה ערוכה עדיין לקלוט את העולים הרבים. לא היה מספיק מזון, לא היו בתים, לא היה מספיק ציוד בסיסי לאנשים, לכן הממשלה קבעה מדיניות של צנע. משמעות הדבר הייתה הקצבה לכל תושב. בתחום המזון למשל, כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. מי שרצה לקנות רהיטים למשל, יכל לקנות רהיטים בסיסיים במחיר מסובסבד. אם למישהו היה יותר כסף ורצה לקנות רהיט מפואר יותר, או מעוצב יותר, היה עליו לשלם מס מותרות. משטר הצנע נמשך בין השנים 1949-52.

 

לאחר מספר שנים במעברה, קיבלנו דירת שיכון קטנה, עם שניים וחצי חדרים, מקלחת ומטבחון קטן. שם גדלתי עד שנישאתי. לאבא הייתה עגלה עם מיכל נפט, רתומה לפרדה. הוא היה מסתובב ברחובות, מצלצל בפעמון וקורא "נפט, נפט", האנשים היו יוצאים עם המיכלים וקונים נפט. בנפט השתמשו לחימום הבית ובישול באמצעות הפתילייה. אבא היה חבר קרוב של שלמה הלל, מי שהיה ח"כ ויו"ר הכנסת וגם זכה בפרס ישראל. ראש עיריית חולון בשנות ה-1950, פנחס אילון, היה בן בית אצלנו.

 

ב- 1962 נישאתי לאהובי משה שחר (סבח) ז"ל, לו הייתי נשואה במשך 51 שנים. ביחד נולדו לנו ארבעה ילדים לתפארת: יוסי, רון, מלי וכפיר. נועה נכדתי היא ילדתה השלישית של בתי השלישית, מלי.

 

תשע"ה, 2015