מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אוה, ואני בת 37. נולדתי בעיר פרם שברוסיה (ברה"מ לשעבר) בשנת 1985.

העיר פרם נמצאת באזור אורל, שם הטמפרטורה בחורף מגיעה ל 15-20 מעלות מתחת לאפס.

ההורים שלי התגרשו כשנולדתי.

גדלתי כבת יחידה עם אימא, סבא וסבתא. אבא שלי לא היה שותף לגידול שלי ואנחנו לא בקשר עד היום.

סבא שלי יצא לפנסיה כשנולדתי, בשביל לעזור לאימא שלי. הייתי משחקת הרבה עם סבא כשהייתי קטנה. הוא היה בונה לי מגלשה משלג וגם לוקח אותי לטיול עם מזחלת. היינו הולכים למרכז קהילתי בשכונה בשם ארמון גגריו. הייתי אומרת לאימא שאני וסבא הלכנו לארמון גגרין עוד לפני שהיא נולדה.

באחד הטיולים עם סבא עברנו ליד סטודיו לצילום וסבא החליט לצלם אותי. היה יום חורף קר והיו עלי שלוש שכבות, כולל מעיל פרווה, צעיף, כובע ומגפיים מפרווה. כך יצא שרואים רק את העיניים, אבל סבא לא חשב שצריך להוריד את הבגדים. אימא וסבתא כעסו על הלבוש כי צילום היה אירוע דיי יוצא דופן וחבל שלא רואים אותי. היום התמונה היא מזכרת טובה לימים הקרים ההם.

אוה בילדתה ביום חורף קר ברוסיה

בשנת 1991 כל המשפחה המורחבת שלי החליטה לעלות לישראל.

העלייה לארץ היתה סוד גדול שאסור היה לספר לאף אחד, בגלל אנטישמיות והפחד שזה יפגע בנו. כמה ימים לפני העלייה, טיילתי עם סבתא בגינה ואנטישמים שאלו מתי תסעו כבר לישראל? סבתא ענתה בקרוב וכך היה.

עלינו לארץ, אחד עשרה אנשים ביחד: סבא, סבתא, אימא, דוד אריק עם אשתו ג'ניה ובתם סימה, דוד חיים עם אשתו מרינה וילדיהם אנה ובוריס (אבא של מאור) ואני (הכי קטנה). נסענו ברכבת מפרם למוסקבה (עיר הבירה של רוסיה). שם פגשנו את המשפחה של חיים שהתגוררה בעיר. ממוסקבה עלינו על רכבת לבודפשט. לכל אורך הדרך עצרנו בתחנות ופגשנו משפחה וחברים שחשבנו שלא נראה שוב. ברה"מ היתה אז סגורה ואי אפשר היה לצאת משם ללא אישורים מיוחדים. לקחתי איתי מטריושקה ושיחקתי איתה ברכבות עד שאבדה לי המטריושקה הכי קטנה והייתי עצובה מאוד.

בבודפשט היינו במחנה סגור מספר ימים וחיכינו לטיסה לישראל. היו אז הרבה עולים ותור ארוך לטיסה וגם התראות על פיגועים, אז לא יכולנו לצאת מהמחנה. בתאריך 5 למאי 1991 עלינו על מטוס לישראל.

כשהגענו לארץ, המשפחה (שהגיעה לפנינו) עזרה לנו לשכור דירה. גרנו כולנו יחד בבית קרקע בהרצליה וזאת הייתה אחת התקופות הכי כיפיות בחיי. שיחקתי הרבה עם בני דודים שלי, עשינו הצגות וריקודים והצגנו אותם בערב להורים. היה לנו חתול וצב, שיחקנו עם השכנים. כל יום שישי המשפחה התאספה בגינה, דוד חיים ניגן על גיטרה וכולנו שרנו שירים. כשהגעתי לגן הייתי העולה החדשה היחידה וכל הילדות רצו לשחק איתי כי הייתי שונה ומיוחדת. למדתי דיי מהר עברית מהחברות הישראליות שלי. אהבתי מאוד את הרצליה ואת ישראל.

אחרי שנתיים עברנו לאשדוד. באשדוד כבר הרגשתי ישראלית לגמריי, דיברתי עברית מצויין וכתבתי ללא שגיאות כתיב. לא רציתי להיות חברה של ילדים רוסים ודיברתי רק עברית. הלכתי ללמוד לצייר ולרקוד. מאוד אהבתי לפתור חידות עם אימא שלי וחלמתי להיות מפתחת תוכנה כמוה. רציתי גם להיות רקדנית וגם ציירת או גרפיקאית. תמיד רציתי לעשות המון דברים מסוגים שונים.

התגייסתי לצבא לחיל המודיעין. בתקופת הצבא התחלתי להתחבר לבן דוד שלי בוריס (אבא של מאור) והחלטנו לעשות דאבל דייט ולהכיר אחד לשנייה את החבר הכי טוב והחברה הכי טובה. כך הכרתי את אדי, היום בעלי.

אחרי הצבא, רציתי ללכת ללמוד עיצוב או מחשבים או ביוטכנולוגיה או פסיכולוגיה והיו לי עוד רעיונות. אחרי התלבטות וניסיונות שונים הלכתי ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. בסיום הלימודים, התחלתי לעבוד כמפתחת תוכנה בחברת HP.

אחרי כמה שנים, עברתי לתפקיד מנהלת מוצר. זה תפקיד שמביא לידיי ביטוי את הרצון שלי לעשות דברים מסוגים שונים, כי זה כולל גם יכולות עיצוב, ארגון ותכנון.

בשנים האחרונות, התחלתי להתנדב ב"זיכרון בסלון", כדי לעזור לסיפורי השואה והגבורה לעבור לדורות הבאים. ניהלתי את זיכרון בסלון רמת גן גבעתיים והגענו למאות סלונים כל שנה.

החלום שלי הוא לשנות את העולם. אולי אני משנה אותו קצת, באמצעות העברת מסר השואה או בניהול מוצר חדשני או אולי בחינוך הילד שלי. מקווה שאצליח לשנות ולהשפיע לא רק על הסביבה הקרובה, אלא גם על הרחוקה. אני חולמת להמציא מוצר חדש שישנה את חייהם של אנשים רבים היום ובעתיד.

הזוית האישית

מאור: נהנתי מאוד לשמוע את הסיפור של דודתי האהובה. אנחנו מרגישים שהפרויקט גרם לנו להיפגש יותר ולדבר יותר וגם להכיר טוב יותר אחד את השנייה.