מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי, לנה פדידה.

החיים בישראל כעולה חדשה

סבתא שלי נולדה בבלארוס בשנת 1961. היא תמיד חיה עם הרגשה פנימית שהיא לא שייכת לשם, ולא היה לה נעים לחיות שם. כשהיא הייתה בת 19 היא הולידה את אבא שלי. הם גדלו, למדו והתפתחו ביחד. הם היו לא רק אימא ובן אבל גם חברים טובים, והם עשו הרבה דברים ביחד. בשלב מסוים סבתא התגרשה מסבא הביולוגי שלי ממספר סיבות, ולכן לעולם לא ראיתי ולא הכרתי אותו.

כאשר הייתה את העלייה הגדולה מברית המועצות בדצמבר 1990, סבתא ואבא שלי עלו יחד לישראל. היא רצתה להתחיל חיים חדשים בישראל, אך הרגישה קצת פחד מלעזוב את החיים הישנים ולהתחיל מאפס, במקום אחר לגמרי ולא מוכר.

כשהם הגיעו לישראל, קיבלו אותם יפה, נתנו להם תעודת אזרח וכסף להתחלה (סל קליטה). היה לא קל להתחיל כי הם עדיין לא הכירו את השפה העברית, את החוקים, והם היו שונים מישראלים ותיקים. הם למדו באולפנים את השפה העברית, ואבא, שהיה בזמנו בן 11, למד באולפן בבית הספר, וידע יותר טוב את השפה.

חודשיים אחרי שעלו ארצה, התחילה מלחמת המפרץ עם עיראק, שהקשה עליהם בעומס נוסף. הם לא ידעו בדיוק מה לעשות כי לא ידעו במלואה את השפה העברית. עולים מברית המועצות שידעו היו מסבירים לאחד השני שצריך לקבל מסכות גז, להדביק חלונות, למצוא בדירה חדר אטום וכו'. בזמן זה האולפנים היו סגורים ולכן היו צריכים ללמוד מספרים שקיבלו מהאולפנים בבית.

לסבתא היה מאוד חשוב כל מה שקרה בשנים הראשונות בישראל, כל הישג – כמו ללמוד עברית, להתקבל ללמודים, למצוא עבודה וכו'. הם למדו לחיות בישראל ולהיות ישראלים.

את סבא החורג שלי, היא פגשה חצי שנה אחרי העלייה. אז סבתא ואבא גרו בגג הבניין, ולכן כדי לסדר דברים בגג היה צריך להיכנס אליהם לדירה. פעם אחת סבא היה צריך לעלות לגג כדי לסדר כבלים של טלוויזיה של השכנים. הוא אהב לעשות הרבה בדיחות ועדיין אוהב, אז הוא הציע בבדיחה לסבתא להתחתן איתו. הם צחקו, אבל בסופו של דבר באמת התחתנו וחיים יחד עד עכשיו.

סבא וסבתא הולידו עוד בן, שהוא הדוד שלי. אבא היה כבר בן 15, אז היה הפרש גיל גדול בין אבא לדוד. אבא כבר חיכה הרבה זמן לאח קטן ואהב אותו מאוד. אבא עזר הרבה לסבתא בלגדל את דוד שלי ולחנך אותו. אבא היה אח גדול וגם כמו אב לדודי. הם תמיד אהבו את אחד השני, תמיד עזרו ואף פעם לא רבו ולא כעסו על אחד השני. כך זה היה, וכך זה גם היום.

ואז אני נולדתי – הבן הבכור של אבא, והנכד הבכור של סבתא. היא הייתה אז בת 47. לא היה לה קל להבין ולקבל שהיא כבר סבתא, ושהרבה שנים חלפו מחייה. היא מאוד חיכתה לי שאגיע, והיא מאוד שמחה עלי, ובכתה מרוב שמחה. כשהיא חזרה הביתה מבית החולים היא לא הצליחה להירדם. היא מאוד אהבה את השם "דניאל" והיא הצליחה לשכנע את הוריי לקרוא לי בשם זה.

עם הזמן, כשהייתי בן 5, גם אחי הצעיר שי נולד, ולא ממזמן גם גל נולד. דוד שלי עכשיו גר בתל אביב, ומדי פעם בא לבקר בסופי שבוע את סבתא וסבא ואותנו. סבתא וסבא גרים בקריית אתא בגבעת אלונים ביחד, ברוגע ובנוחות. שניהם עדיין עובדים. בישראל, כולנו מרגישים בנוחות וברוגע, בשמחה ואושר. אנחנו מרגישים שייכים.

הזוית האישית

דניאל: בתוכנית זו יצא לי ללמוד יותר על העבר והשורשים של המשפחה שלנו, כמו לדעת מה היה לפני העלייה, מה שיכנע את סבתא לעלות, איך סבתא וסבא נפגשו וכו'. אני מאחל לסבתא שלי שנמשיך לשמוח ולהרגיש בנוח ובשייכות בישראל.