מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאורה, בת 83 ואני גרה ברמת השרון. יש לי שני ילדים, עידית וברק, ושבעה נכדים.

בילדותי, התגוררתי בתל אביב עם שני הורי ואחיי. שמה של אימא שלי עדה ושם אבי ישראל. גרנו ברחוב לוינסקי בבניין גדול בדירה ענקית. נולדתי ילדה מוקפת אהבה, כל האזור היו כמו הילדים הפרטיים של אמי מכיוון שהייתה גננת וכולם למדו אצלה בגן וכך גם אני. היא ניהלה את הגן הכי מצליח בעיר. כולם הכירו אותי בתור "הבת של עדה". הייתי ילדה מפונקת – ילדת שמנת, מאוד אהובה אבל שקטה. ידעתי לקרוא עוד לפני שהלכתי לבית הספר, כל הזמן ובכל מקום הייתי מתיישבת לקרוא. כך גדלתי במשך שנים.

אבא שלי היה צייר, טופוגרף ואיש חברה מאוד מפורסם. כל שבוע בערך הוא היה נוסע עם הרבה ציירים מפורסמים לצייר ב"אוהלו". לאבא שלי היה הרבה כסף, היינו המשפחה הראשונה בתל אביב שהייתה לה אוטו. כל יום שישי אצלנו בבית הייתה ארוחת ערב גדולה. הכל היה מאוד משפחתי וחגיגי. הבית שלנו היה מלא ספרים, בית מאוד תרבותי. תמיד הייתי נורא סקרנית. הכל סיקרן אותי, הכל ניסיתי, הכל רציתי.

אחד מהציורים המפורסמים ביותר שאבי צייר. ציור זה הפך לגלויה הרשמית של תל אביב במשך כמה שנים

מאוחר יותר, כשגדלתי, עברנו לדירה ברחוב יהושוע בן נון פינת ז'בוטינסקי ואני התחלתי ללמוד בגימנסיה גאולה. היה לי שם מאוד קשה ולכן לא עשיתי בגרויות. אחרי שסיימתי את לימודי בתיכון התחלתי ללמוד בסמינר כי היה ברור לכולם שאהפוך להיות גננת כמו אמי. תוך כדי הסמינר התחלתי לעשות בגרויות באקסטרני וגם הכרתי את בעלי לעתיד- משה.

יום אחד, כשאבא שלי היה באוהלו, מצלצל לפתע בדלת הבית שלנו עיתונאי (הייתי אז בערך בת 18) שהיה בן של חבר של אבי. פתחתי את הדלת והוא שאל אותי איפה אבא שלי. עניתי לו שהוא נמצא באוהלו. את הרגע הזה אני לא אשכח, הוא התחיל לספר לי שתפסו את אבי פורץ לבית והוא כרגע נמצא במעצר. ככה נודע לי. לא ידעתי איך לעכל את זה. בכוח רב הצלחתי להמשיך את בחינות הבגרות. לקחתי את האחים שלי ושמתי אותם אצל דודה שלי בירושלים כדי שלא יהיו מעורבים בסיפור. בזמן שזה קרה היינו בדיוק אמורים לעבור לווילה גדולה שאבי בנה ברחוב בן משה. מאוחר יותר התברר שהשכן שלנו מלמעלה שעזר לאבי לבנות את הבית, היה שותפו לפשע.

מהר מאוד העיתונים התחילו להתמלא בכתבות על אבי והסיפור נחשף. הרגשתי בושה להיות בין אנשים שעד עכשיו היו חלק מחיי. ברגע אחד מאדם מקובל הפכתי למנודה שאנשים מפחדים מקשר אליה. העיתונות והרכילויות כל הזמן עסקו באבי ובמשפחתי. הרגשתי כאילו פולשים לחיי האישיים והיה לי קשה לחיות כך. עד עכשיו הייתי ילדה ממשפחה עשירה ואהובה מאוד ופתאום חיי השתנו.

לאחר שסיימתי את הסמינר ועברתי את הבחינות הייתי אמורה אוטוטו להתגייס. לפני שהתגייסתי החלטתי לשנות את שם משפחתי, מחקתי את שם המשפחה הקודם מהתעודה שלי ושיניתי לשם חדש. לא רציתי שיקשרו אותי אליו. כשהתגייסתי ידעתי שאני רוצה להיות מ"כית ולכן התחלתי קורס מ"כיות. הייתי ילדה תל- אביבית מפונקת בין קיבוצניקיות. הקורס היה קשה מאוד אך למרות הקושי סיימתי כחנינה למופת. מילדה מפונקת ופחדנית נהייתי אישה חזקה.

אחרי הצבא משה רצה שנתחתן, אז התחתנו. אחרי שהתחתנו החלטתי לפתוח גן ילדים בתל אביב והוא הפך לאחד מגנים המצליחים בעיר. יום אחד, שמעתי ברדיו שהתחיל המשפט של אבי ולבסוף הוכרע שנגרו עליו היה עשר שנות מאסר. כאשר שמעתי את גזר הדין הכה בי הלם גדול מאוד.

כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שנולדו ילדיי, עברנו לגור ברמת השרון ושם התחלתי לעבוד בגן חובה. כאשר בני היה בצבא, עשר שנים לאחר המעבר לרמת השרון, החלטתי שאני רוצה ללמוד חינוך לגיל הרך וקרימינולוגיה ולכן הלכתי לאוניברסיטה. למרבה האירוניה, הייתי בקורס הקרימינולוגיה עם אותם האנשים שחקרו את אבי. לאחר מכן הלכתי ללמוד פרסום ויחסי ציבור. כאשר הייתי בת 51, אמי, שתמיד עזרה לי ושנהייתי גננת בדיוק כמוה, נפטרה ממחלת הסרטן.

למרות סיפורו של אבי והקשיים שעברתי בעקבות כך, הצלחתי להגיע מהמקום הכי נמוך לאן שאני נמצאת כיום לאחר חיים ארוכים, מלאי עשייה ותרומה. עד היום הטראומה של אבי נשאר בתוכי. המסר שאני רוצה להעביר הוא – שגם מהמקום הכי נמוך אפשר לצמוח ולהתגבר על כל מכשול שניצב לפניך במהלך הדרך. כיום אני מתגוררת ברמת השרון ויש לי שבעה נכדים נפלאים.

הזוית האישית

אדם הנכד המתעד: גיליתי על סיפורו של סבא רבא שלי בתחילת השנה והייתי מאוד מופתע ומעוניין לשמוע את הסיפור מסבתא שלי שיודעת אותו הכי טוב. לשמוע את הסיפור שלו וגם את הסיפור של סבתא שלי עזר לי להכיר יותר טוב את ההיסטוריה של המשפחה שלי וללמוד עליה הרבה מאוד. התעניינתי לשמוע על נקודת המבט שלה ואת סיפור חייה.