מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, עדינה בר סימן טוב, ומעלה את סיפורה למאגר המורשת.

עדינה בר סימן טוב נולדה בתאריך 24.1.1950 בעיר לודז' שבפולין. בביתה של עדינה קראו לה בשם חיבה – חלינה. כשסבתי עלתה עם הוריה לארץ, שאלו אותה בישראל מה שמה, והיא ענתה: "חלינה". הפקידה במשרד הפנים אמרה לה שבארץ אין שם כזה "חלינה" ושתחליף ל"עדינה", ומאז זה השם שלה.

אימא של סבתי, בת שבע, נולדה בפולין בעיר ורשה. אביה, אברהם שוורץ נולד בעיר לודז' בפולין. ההורים של עדינה ניצולי שואה, שניהם איבדו את המשפחות שלהם בשואה. בת שבע ואברהם היו במחנות השמדה מיידנק, פלשוב ולבסוף היו בצנסטוחוב.

בשנת 1957, כשעדינה הייתה בת 7, היא, הוריה ושני האחים שלה עלו לארץ. לא היו להם עוד בני משפחה כי כולם נספו בשואה. לפני שעלו לארץ בת שבע הייתה עקרת בית וגידלה את שלושת ילדיה: בנימין, פרץ ועדינה, ואברהם שוורץ היה בעל מעדניה. ההורים של עדינה נולדו בין שתי מלחמות עולם. הם התגוררו בפולין שהיו בה אז כ- 3 מיליון וחצי יהודים. החיים שלהם לפני מלחמת העולם השנייה היו מצויינים, סבתא רבתא בת-שבע הייתה בת חמישית למשפחה אמידה. אחיותיה למדו רפואה בצרפת ואחיה היה מלחין. כשפרצה המלחמה היא הייתה אז בת 15 ובדיוק הייתה צריכה להתחיל ללמוד בכיתה ט'. אבל בשנת 1939 היטלר כבש את פולין וסבתי מאז לא חזרה לספסל הלימודים. סבתי עברה שש שנים קשות מאוד תחת הכיבוש הנאצי בפולין. היא איבדה בשנים אלו את הוריה וארבעת אחיה וגם את בית מגוריה שהופצץ במלחמה. סבי אברהם התחתן לפני המלחמה, אך במהלך המלחמה הוא ואשתו נפרדו ואחר כך נודע לו שהיא מתה. לאחר שסבא וסבתא שלי שוחררו על ידי הרוסים, הם מצאו מקלט באחד הבתים שהיו קרובים למחנות ההשמדה ושם הם בעצם הכירו התאהבו והתחתנו. סבא שלי קידש את סבתא שלי בשעון שמצא בתוך אחד מזוגות הנעלים שנמצאו במחסנים שהנאצים החזיקו. אחרי המלחמה נולדו להם שלושה ילדים: בנימין, פרץ, וחוגה (שנקראה על שם סבתא שנולדה ביום חג).

ילדות

עדינה סבתי נולדה בפולין כבת שלישית למשפחה, היו לה עוד שני אחים גדולים, והוריה היו ניצולי שואה. עדינה נולדה בארץ קרה, כשהיה שלג לקחו אותה לשחק במזחלות. בקיץ היא ומשפחתה היו יוצאים לראות מקומות יפים, לדוגמא, בתי הבראה עם גינות יפות, קונצרטים ועוד. כילדה עדינה מאד אהבה לשחק בבובות. עדינה גרה בין אנשים ממוצא נוצרי, היו לה חברות נוצריות חלק אהבו אותה וחלק לא, מדי פעם העירו הערות אנטישמיות.

בשנת 1957 היא ומשפחתה עלו לארץ ושוכנו במושב "שפיר", מושב חקלאי ליד אשקלון. עדינה למדה בבית ספר ממלכתי דתי בשם "עין צורים" שנמצא במושב שפיר. בבקרים איש עם עגלה וחמור היה מגיע והיה אפשר לקנות ממנו לחם ועיתון בשפות יידיש ועברית. היה אוטובוס שכל בוקר לקח אותה מבית הספר והחזיר. כשבמושב חידשו את הצרכניה, הבטיחו שכל ילד מקבל שוקולד עם עטיפה בצבע כחול כהה, עדינה ביקשה לה ולשני אחיה. עדינה אהבה את המושב. בנוסף במושב היה בית תרבות, ותמיד היו נותנים לראות סרטים כמו צ'ארלי צ'פלין וכו'.. בקיץ אהבה לשחק סימני דרך ומחניים עם חבריה, ותמיד החברים של ההורים שלה היו אוהבים לבוא בקיץ ולהנות מהאוויר במושב. בתקופה שסבתי עדינה עלתה לארץ הייתה בארץ תקופת צנע ומחסור במצרכים. היא סיפרה שפעם אימא שלה חילקה בננה לשלושה חלקים ונתנה לכל אחד שליש.

פרטי העלייה

בשנת 1957 עזבו את פולין ועלו לארץ ישראל באונייה. האונייה הפליגה במשך שלושה שבועות מהעיר גנואה. הנסיעה לא הייתה קלה, היה צפוף ומלוכלך, אך לבסוף כשנקראו לסיפון וראו את חוף הים של חיפה, את האורות הנוצצים של הבתים, כולם בכו מהתרגשות. זה היה רגע מאד מרגש. כשירדו מהאונייה פגשו את אנשי הסוכנות שחלקו ממתקים לילדים. לאחר מכן עלו לאוטובוס, ובדרך אמרו להם לרדת לראות את הפרדסים. עדינה לא רצתה לחזור לאוטובוס כי בשבילה תפוז היה מעדן שלא קיים בפולין .אחר כך, היא מספרת, הם המשיכו עם האוטובוס למושב שפיר. עדינה ומשפחתה היו עולים חדשים ולא ידעו עברית, בהתחלה הם חוו בעיות עם הילדים הישראליים בגלל הבנת השפה, אבל כמו כל דבר חדש בסוף הם התרגלו. כשהגיעו קיבלו משק לטפל בו. במשק היה לול עם תרנגולות, עדינה הייתה האחרית לאסוף את הביצים מהלול. בנוסף במשק הייתה גם רפת. ברפת היו שלוש פרות והוריה היו כל יום חולבים אותן. במושב שפיר הייתה חלקת אדמה גדולה ששתלו בה ירקות כגון תירס, עגבניות ,פלפל, אבטיח, תפוחי אדמה, סלק לבן ומלפפונים. העבודה במשק הייתה קשה ומפרכת מאד ולאחר מספר שנים הוריה של סבתי עברו לעיר הגדולה, תל אביב.

סבתי בילדות עם משפחתה בים

נישואים

יום אחד החליטו הוריה של עדינה לעבור דירה לעיר תל אביב בשכונת פלורנטין. היה לה ולמשפחתה קשה להתרגל לעיר סואנת עם צפצופים ומכוניות. כשהגיעה, למדה בבית ספר "נווה צדק מעורב" ו"דרויאנוב". היא עברה שלושה בתי ספר שונים. לאחר כמה שנים הייתה בתיכון עירוני ו', והכירה שם חברים נהדרים. את סבא שלי הכירה כשהוא פתח בית מלאכה מתחת לבית שלה. בגיל 19 התחתנה ונולדו לה שלושה ילדים מקסימים: רחל (אימא שלי), טלי ואסי. במשך הימים גדלו הילדים למדו מקצועות והקימו משפחות. סך הכל לעדינה יש תשעה נכדים ומתוכם נכדה אחת נשואה. משפחתנו מאד אוהבת לחגוג ביחד, לדוגמא כאשר יש יום הולדת, חג ,גיוס, בר מצווה, בת מצווה ,וכו', אנו מתכנסים יחד וחוגגים.

מסר לדור הצעיר

לשמור על ארץ ישראל: להוריה של עדינה ולה לא היה את המזל הזה, הם גרו בגולה וחוו לא פעם אנטישמיות. לא היה מי שיגן עליהם ולכן מרבית המשפחה נספתה בשואה. לכן אנו צריכים כל יום לשמוח ולהיות מאוחדים, כי יש לנו מדינה עם חיילים וצבא חזק שיכול להגן עלינו בשעת צרה. אנחנו צריכים לחיות יפה ולשמור על מורל גבוה – "ואהבתך לרעך כמוך". "יחי מדינת ישראל, תחיי לעד". אנו צריכים להוקיר תודה על זה שיש לנו מדינה, צבא חזק ומשפחה ולא לקבל שום דבר בחיינו כמובן מאליו.

הזוית האישית

אריאל הנכדה המתעדת: המפגש עם סבתי היה מעניין, למדתי המון דברים חדשים על סבתי שלא ידעתי לפני התיעוד, הופתעתי לגלות שיש לה סיפור מאוד מעניין. למדתי שהעלייה של סבתי לארץ הייתה מאד קשה, ושהוריה נספו בשואה. בנוסף, כשהגיעה לארץ העירו לה הרבה הערות אנטישמיות וההתחלה הייתה לה מאוד קשה.

הערך שליווה את סבתי הוא הערכת הדברים שיש לה, גם אם אין הרבה דברים תמיד העריכה את משפחתה ואת הדברים שלה. לסיכום, שמחתי מאוד לחקור את עברה של סבתי, למדתי דברים חדשים כמו איך סבי וסבתי הכירו, מאיפה עלתה סבתי, מה עברה בילדותה ועוד.

סבתא עדינה: היה כיף גדול במפגשים לספר ולשתף מה קרה לי בשואה, מה עבר עליי, איך הרגשתי, איך עליתי לארץ והעברת הסיפור שלי לדור הבא. הרגשתי שראיון זה קירב אותי לנכדה שלי וזה עשה לי טוב על הלב. חשוב לי שידעו את המסר שאני רוצה להעביר לדור הצעיר שהוא: להעריך כל מה שיש לך כי לי לא היה הרבה, אז חשוב להעריך את מה שיש לנו עכשיו.