מאגר סיפורי מורשת

ציפורה נולדה בירושלים בשכונת בית ישראל בתאריך 25.12.1947. כשהייתה בת חצי שנה קמה מדינת ישראל. היא נולדה לבית של תשעה אחים ואחיות, ציפורה היא השמינית במשפחתה. הם היו משפחה גדולה בדירת חדר וחצי עם תנאים כלכליים ופיזים קשים.

ציפורה מספרת: "אם יש משהו שאני זוכרת מילדותי זה את ערבי שבת. לאחר ארוחת הערב היינו שרים מזמורים לשבת ממש כמו מקהלה, אבא אברהם תמיד היה מספר סיפורי מתח בהמשכים, משבוע לשבוע היה מחזיק אותנו במתח, היינו מנסים לנחש מה המשך הסיפור ואיך מתפתחת העלילה, כל השבוע הוא היה מחזיק אותנו במתח."

בילדותי

למדתי רק שמונה שנים והמשכתי ללמוד תיכון ערב, לא סיימתי תיכון כי היה לי קשה מדי גם לעבוד וגם ללמוד, עבדתי וקיבלתי משכורת, כל אחד מהאחים שלי נתן לאבא את הכסף כדי לתרום בכלכלת הבית, היינו משאירים לנו קצת דמי כיס בשביל לקנות לנו דברים.

משחקים ששיחקנו היו כדור הקפה, מחניים, חמש אבנים, סמל – הרוב היה משחקי חוץ, אימא הייתה מחלקת לכל אחד עשרה שקדים במקום הגרעינים של המשמש, והיינו משחקים.

בתקופת בית הספר למדתי בבית ספר למל, כיום הוא בית ספר לחינוך מיוחד. אם יש משהו אחד שאני זוכרת מתקופת בית הספר שלי זה את שיעור ספורט, יצאתי עם עוד תלמידה והמורה למדוד רחוב על מנת לבדוק שהוא מתאים לתחרות ריצה, זה היה ליד בית הספר, והמורה החליטה שהרחוב מתאים. החלפתי את נעלי ההליכה שלי שהיו חדשות בנעלי ספורט כדי להשתתף בריצה והנחתי אותם על גדר. לאחר כמה רגעים המורה ראתה שיש סמטה ליד שמתאימה יותר, המשכנו לשם והנעליים נשכחו שם, נזכרתי בזה רק כשנגמר השיעור כי רציתי להחליף את הנעליים ואז החברות נרתמו לעזור לי לחפש את הנעליים (הן שמחו להפסיד את שיעור משנה).

חששתי מהתגובה של הוריי ולכן לא סיפרתי להם, חזרתי לנעול את נעליי הישנות. לאחר שבוע אחותי ראתה את הנעליים ושאלה אותי למה אני לא נועלת את הנעליים החדשות, לא הייתה לי ברירה אז סיפרתי לה שהם אבדו והיא הלכה לספר להורים שלי. ההורים שלי לא כעסו על זה שאיבדתי אותם אלא על זה שלא סיפרתי את האמת, הם אמרו לי שלא יקנו לי יותר נעליים, אך אחרי שבוע אבא התרכך וסלח לי.

בת המצווה שלי הייתה בבית. למדנו בבית ספר שהוא רק לבנות, החברות מהכיתה הגיעו אלי כדי לחגוג. היה כיבוד קל, המתנה של החברות הייתה מכתביה, הייתה לנו מתנה מודרנית לתת לכל אחד מהחברות שחוגגות, זה היה מכתביה.

מקצוע ועיסוק

אחריי שעבדתי בבית חרושת, ראיתי שאני חייבת ללמוד אם אני רוצה לעבוד עבודה יותר מתקדמת, עם יותר מחשבה, הלכתי ללמוד הדפסה במכונת כתיבה והלכתי לעבוד אצל עורך דין בתור כתבנית. לאחר מספר חודשים במהלכם רכשתי ניסיון ככתבנית, הרגשתי שאני יכולה יותר מזה, והתקבלתי לעבודה במשרד האוצר, שם עבדתי כשנתייים. באותו זמן ילדתי את התאומות והפסקתי לעבוד כדי לטפל בהן. כעבור עשר שנים יצאתי לעבוד במוסד לביטוח לאומי ועבדתי שם במשך 35 שנים ומשם פרשתי לגמלאות. כיום כגימלאית אני מבלה במועדון "יובלים" בחוג קרמיקה, התעמלות וסידור פרחים, יש לי בבית יצירות שעשיתי במו ידיי בחוג קרמיקה, אני מעסיקה את עצמי גם בציורים שאני צובעת ואני חזרתי לקרוא ספרים.

המסר שלי לדור הצעיר זה להציב מטרה ולהגיע אליה, לא לפחד להתאמץ להגיע למטרה, להציב מטרה ולכבוש אותה, אני גאה ושמחה שהצלחתי עם הבנות שלי: כולן אקדמאיות, לימודים בשבילי זה דבר מאוד חשוב, להשקיע כדי להצליח.

הזוית האישית

תאל: החיבור שלי עם ציפורה – לציפורה בשנייה הראשונה התחברתי, הסיפורים המרגשים שהיא שיתפה תפסו אותי מאוד. היא גרמה לי לרצות לחיות בתקופה של פעם. חיכיתי ליום שני כל שבוע רק כדי להיפגש ולהמשיך לשמוע אותה, היא מרגשת אותי מאוד ואני שמחה שזכיתי בה. ציטוט של ציפורה שתפס אותי – " להציב מטרה ולכבוש אותה".

תאל וציפורה