מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי ואקנין,  נולדתי בתאריך 1.4.1960 בחיפה שבישראל בבית חולים רוטשילד (בני ציון כיום). קיבלתי את השם רותי על שם רות המואביה. כשנולדו ילדים, אבי היה פותח את ספר התנ"ך ובעמוד שהיה פותח – השם הראשון שראה, נתן את השם לרך הנולד. יש לי עשרה אחים ואחיות. הוריי הם חנה ושלמה ואקנין ז"ל. שניהם נולדו במרוקו ועלו לארץ ישראל בשנת 1955. הם הגיעו בעלייה בלתי לגאלית.

במרוקו, ההורים הסתתרו בבית כנסת במשך כמה ימים עד שאנשי הסוכנות היהודית אספו אותם בחשאי, הם הגיעו לספרד, שם הם שהו במשך כמעט חודשים, ומשם לארץ ישראל באונייה. כל האנשים שחיכו לעלות לארץ נסעו בשתי אוניות, אחת טבעה והאונייה של ההורים שלי הגיעו לארץ.

ילדותי

ההורים שלי עלו ממרוקו לארץ עם כל המשפחה של אבי, סבא וסבתא שלי והאחים של אבא שלי. המשפחה של אמי עלו לארץ לפני ההורים שלי, הם התיישבו בצפת (כפר שמאי). ההורים שלי הצטרפו אליהם. אחרי שנתיים ההורים שלי עברו לגור בחיפה, שם נולדתי, עד היום אני גרה בחיפה.

נולדתי בחיפה בעיר התחתית (כיום זה קריית הממשלה). אחר כך עברנו לרחוב "סיליזין", גם זה בעיר התחתית, ליד דגון. כשהייתי בגיל 9 עברתי לרחוב "חרמון" שבהדר. הבית עדיין שלנו. רוב המשחקים בילדותי היו בשכונה שלנו. היינו יורדים לרחוב ומשחקים גומי, קלאס, מחניים. לחלק מהילדים היו אופניים. כשהיינו ילדים היה מועדון וכל ילדי השכונה היו מגיעים למועדון מהשעה ארבע עד שבע. היו שם פעילויות חברתיות ומהנות. למדתי בבית ספר דתי, בתיכון למדתי תפירה. כיום אני עדיין תופרת וילונות.

מלחמות שחוויתי הן: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מחמת שלום הגליל, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, מלחמת המפרץ ומלחמת חרבות ברזל.

אני זוכרת שבמלחמת ששת הימים הייתי בכיתה א', כיסינו את החלונות בנייר דבק (סלוטייפ) והיינו צריכים להחשיך את הבית. היה מתח עצום, כל המבוגרים היו מאוד מודאגים וכמובן שגם הילדים, אבל המבוגרים דאגו יותר מהילדים. למזלנו ניצחנו ניצחון מוחץ. הייתה לנו שכנה עולה חדשה מספרד שאמרה שאם אנחנו ננצח, היא תרקוד לפני כל השכונה – וכך היא עשתה.

סבא שלי היה נגר, גם אבא שלי וכך גם אחי. אמי היתה סייעת בגן ילדים דתי של אגודת ישראל. היא אהבה מאוד את עבודתה. היא גידלה דורות של ילדים. היא גם הוזמנה לחתונתם של רוב הילדים שחינכה (היא הגיעה!).

לא שירתי בצבא, מכיוון שההורים שלי היו דתיים והיה אז מקובל להשתחרר מהצבא מכיוון שהינו דתיים.

מימין: בצעירותי, משמאל: עם בתי האמצעית נעמה

הזוית האישית

סבתא רותי: היה לי ממש כיף להיפגש עם נכדתי, לשבת איתה ולספר לה את סיפור ילדותי. אני מאחלת לנכדתי שתהנה מכל הלמידה ושכל דבר שאת עושה – תהני מהדרך של הלמידה וללמוד ממנו.

תמר הנכדה המתעדת: היה לי ממש כיף לשבת עם סבתא שלי ולשמוע על ילדותה. היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא שלי ונהניתי מאוד. אני מאחלת לסבתא שלי להמשיך להיות כמו שהיא.