מאגר סיפורי מורשת

גדלתי בזמן מלחמת העולם השנייה בעיר רומאן ואז פרצה המלחמה. עד גיל 5.5 גרנו בכפר, הייתה לנו מכולת ובתור ילדה קטנה העברתי את זמני הפנוי במשחק. אמא שלי ז"ל הייתה דתייה אדוקה, היא הכינה מאכלים ל"שבת הגדול", השבת לפני פסח שהיה מצווה לאכול עוד מאכלים מחג פורים. היא הייתה מניחה בצד אוכל בארגז לכבוד המועד. היא הכינה מאכלים נפלאים, כמו אוזני המן, הכינה לבד את העלים לעוגת השטרודל ומילאה אותה באגוזים טחונים עם רחת (עד לפני כמה שנים גם לי היה עוד כוח להכין אוזני המן כמו אמי ולחלק משלוחי מנות).

בילדותי נאלצתי להיות פליטה בגלל מלחמת העולם השנייה. אני זוכרת שגירשו אותנו מהבית עם ההורים, שני אחים ואחות. לקחו אותנו למחנה ריכוז ולאחר מכן, לקחו את כל הגברים למשטרה מהבוקר עד הלילה. לא היה לנו בית, אז גרנו ברחוב מול המשטרה ואפשרו לנו לגור בבית כנסת עד שנמצא בית. הנאצים חייבו את אבי לעבוד, היו לוקחים אותו בבוקר והוא היה חוזר בלילה. אחרי כמה חודשים שלחו אותו ואת אחי הגדול למחנה עבודה בעיר אחרת, רחוקה מהבית. אמא שלי עבדה מאוד קשה כדי שתוכל להחזיק את הבית והמשפחה. היא סבלה מאוד מהלב כתוצאה מהמלחמה ואבי גם היה חולה.

שנה מסוף המלחמה גרתי ב- "בקהו" (עיר ברומניה הנמצאת במרכז- מערב של חבל הארץ מולדובה) יחד עם משפחתי וכבר בגיל הזה, גיל 12 נאלצתי להיפרד ממישהי שאהבתי- אמי האהובה אשר נפטרה בבית החולים עקב מחלת הטיפוס.

בסיום המלחמה אני ומשפחתי שוב היינו ביחד ויכולנו לראות עתיד ורוד, אבל אז האסון הזה נחת עליי ועל המשפחה שלי. לאחר מותה של אמי האהובה, אבי החליט שנעלה ל"פלשתינה". לא היו אז עליות מרומניה, אז היינו צריכים להתגנב להונגריה. לאחר שבוע שלם הצלחנו להגיע לגבול, אולם הרומנים תפסו אותנו והכניסו אותנו לבית סוהר. היו שם שני יהודים צעירים שהצליחו לברוח מבית הסוהר, אז הם חיפשו את אנשי הסוכנות היהודית שיעזרו להם. שני היהודים שברחו סיפרו לסוכנות עלינו, ואז הם הגיעו ושחררו אותנו משם. לאחר ששוחררנו מבית הסוהר ניסינו להתגנב שוב להונגריה והפעם הצלחנו. כאשר היינו בהונגריה הלכנו לחברת "ג'וינט"(חברה אמריקאית שעוזרת ליהודים), הם עזרו לנו לעבור את הגבול לאוסטריה. כעבור שמונה חודשים באוסטריה ,אני ומשפחתי עברנו את ההרים האלפים והגענו לאיטליה. באיטליה היינו במחנה פליטים ואז שלחו אותנו באוניה שהייתה אמורה לקחת אותנו ל"פלסטינה", אך באמצע הים הבריטים תפסו אותנו ושלחו אותנו לקפריסין. אחרי 13 חודשים בקפריסין אני, שלושת האחים שלי ואבי עלינו על אוניה בריטית שהעלתה אותנו לפלשתינה, שכבר נקראה מדינת ישראל.

סוף סוף כאשר מלאו לי 14 אני ומשפחתי הצלחנו להגיע לארץ ישראל, לאחר מאבק ארוך של שנתיים. לאחר שהגעתי לארץ למדתי בבית ספר ואז פרצה בארץ מלחמת העצמאות לפיכך, לקחו את הגברים מהאוניה ושלחו אותם ללטרון, נתנו להם רובים שהם לא ידעו לירות בהם והמון מתו. אחי נפצע בגרון וכעבור כמה שנים מת כתוצאה מהפציעה.

שירתי בצה"ל בתור טלפוניסטית בחיל הים ובזמני הפנוי הלכתי לבלות במועדונים לרקוד. אליעזר בעלי ז"ל הזמין אותי לרקוד כמה פעמים ובצורה כזאת התחברנו. אליעזר שירת גם הוא בצבא כרב סמל פלוגתי ולאחר מכן, שימש כמנהל מחלקה בבית חולים "זיו" בצפת.

לאחר השחרור מהצבא, התחתנתי עם אליעזר ונולדו לנו שני בנים ובת אחת: רבקה הבכורה שעובדת כמורה בבית ספר "איינשטיין", חיים עובד עם ציוד חקלאות ואריה חוקר מע"מ.

הילדים התחתנו ויחד יש לנו  8 נכדים: לרבקה יש שלוש בנות וחמישה נכדים, לחיים יש שתי בנות ובן ונכדה אחת בת שלוש ולאריה יש בן ובת לא נשואים. שלושה מנכדיי כבר התחתנו ועכשיו יש לי שישה נינים. עוד שאליעזר היה בחיים, תמיד אהבנו שהנכדים היו מגיעים אלינו ויצאנו איתם לטייל, לקניות. הייתה לנו חצר גדולה, שם הנכדים היו משחקים. נסענו לטיולים בטבע, הכנו ארוחות לכבוד הילדים והנכדים והיה שמח (עד היום). הייתי נשואה לאליעזר במשך 55 שנה. הוא נפטר מסרטן לפני 13 שנה בגיל 83. החלום שלי שכל הנכדים שלי יהיו נשואים.

כיום אני בת 89 ואני גרה בנווה שאנן, חיפה. לפעמים אני באה למועדון שבבית האבות הספרדי בשכונה ומשתתפת בפעילויות שונות ופעם בשבועיים משתתפת באהבה בתוכנית הקשר הרב דורי.

הזוית האישית

שרה: "בתוכנית הקשר רב דורי היה מאוד נחמד להיפגש ולשוחח עם ניר."

ניר: "נהניתי מאוד לקחת חלק בתוכנית הקשר הב דורי, היה לי כיף לדבר ולשחק עם שרה. אני מאחל לה רק בריאות ושתמשיך להיות כזו מעוררת השראה."