מאגר סיפורי מורשת

ילדותי ונעוריי: נולדתי בשנת 44', למדתי באלג'יריה מכיתה א' עד גיל בגרות. לא הייתה תלבושת אחידה. בית הספר היה של בנים ושל בנות. למדתי צרפתית כי אז הארץ הייתה בשלטון צרפתי וגם למדתי מקצועות רגילים: חשבון, שפה מדעים, היסטוריה ועוד… למדנו גם אנגלית וספרדית.

בגרותי: כל ילדותי למדתי בלי בעיות עד שנות הבגרות, אז התחילו בעיות. בשנים אלה המלחמה הייתה לקראת סופה וכמעט לא למדנו. בגללה עזבתי את אלג'יריה בגיל 17, בלי לעבור בחינות בגרות (עברנו אותן בצרפת), ואז התחלתי לעבוד בדואר. לאחר 15 שנה עליתי לישראל, כאשר הייתי כבר נשואה עם שלושה ילדים. בארץ למדתי עברית כי לפני כן לא ידעתי. בארץ עבדתי בכל מיני עבודות כמו מנהלת חשבונות, קופאית ומטפלת שנים רבות עד הפנסיה.

יום העצמאות שלי: חגגנו בפריז את יום העצמאות בשגרירות ישראל. כשהגעתי לארץ בשנת 78' במגדל העמק היה עבורי יום מאוד מרגש ויפה, והייתי מאוד גאה להיות חלק מעם ישראל. להשתתף עם הילדים במסיבות בגנים היה מאוד מרשים ומאוד משמח, ובמיוחד לראות אותם לבושים בכחול-לבן ומנפנפים בדגל. חגגנו גם בתאטרון, שם היו זמרים, הופעות, דוכנים ועוד… משנות השמונים אנחנו חוגגים ברמת ישי ומנסים להשתתף בכל האירועים.

סגנונות ריקוד: בשנות ה-60' רקדו הכי הרבה רוקנרול, מוזיקה של אלביס פרסלי וגם סלו וריקודי סלונים. בשנת 62' בצרפת התקופה של הריקודים המשיכה הרבה זמן והצעירים השתלבו כמו מה שהיה באלג'יריה מבחינת הריקודים והסגנונות של הצעירים.

דרכי בידור: היו מופעי סטנד אפ, תיאטרון, תחרות שירים, קומדיות, והצגות ספונטניות של דמיון. דרכי תקשורת: תקשרנו דרך הטלפון ודרך הרדיו: היינו מעבירים מסרים, סיפורים, אקטואליה ופוליטיקה, וגם היו מספרים לנו סיפורים של רומן ועוד…

סביבת המגורים: סביבת המגורים שלי נראתה כרחוב גדול באמצע העיר עם מלא חנויות, בתי קפה ובתי קולנוע. הרחוב מאוד מרכזי ותוסס. העיר בה גרתי בה הייתה גדולה (בערך בגודל של חיפה), והיה בה נמל מאוד פעיל ומאוד יפה. הבית שלנו היה בית קומות בן ארבע קומות. הוא היה די גדול, החלונות לא פנו לכיוון הרחוב אלא היו משקיפים על חצר הבית שבה היינו משחקים. בבית היה מאוד חם ולא היו לנו בכלל מזגנים, ובקושי היה מאוורר. באזור בו גרתי היו מלא חניות ובתי קפה והיה שוק של פירות וירקות. המקום האהוב בסביבת מגוריי היה הפארק. הפארק היה מאוד יפה, ודי קרוב לבית. היה בו המון משחקים לילדים.

אופי היחסים בין ההורים לילדים: ההורים שלי היו הורים קשים במיוחד. אבא לא היה לנו כמעט בכלל, כי היה עובד בחנות הנעליים שלו כל יום, ומגיע הביתה רק לקראת ערב (הוא היה מייצר נעליים אורתופדיות בעבודת יד). לא היו לנו שיחות עם ההורים וגם לא שיחקתי הרבה איתם. הקשר בין ההורים התבטא בכך שהם היו נפגשים ויוצאים לקולנוע, לטיולים, למסיבות ריקודים. לא היה קשר רב ביני ובין אבי ואמי. הייתי עוזרת לה הרבה. היא הייתה קצת חולנית. כשהייתי בת שמונה נולדה לי אחות קטנה ואחרי שלוש שנים עוד אחות ואני טיפלתי בהם כמו אימא קטנה.

העזיבה מאלג'יריה: עזבתי את אלג'יריה בגיל 17. היה ממש קשה, כמו טרגדיה נוראית, כי היינו אמורים לעזוב את הארץ תוך כמה ימים. עזבנו בגלל שאלג'יריה קיבלה את עצמאות וכל האירופאיים שהיו שם (בעיקר הצרפתים), היו חייבים לעבור לצרפת. המשמעות הייתה שהשארנו את כל הבית ותכולתו והחנות וכל מה שהיה שייך לנו, הכנו ככה בגדים בתוך תיק. לא הייתה לנו מזוודה. אבא שלי תפר לנו תיקים מהווילון של הבית ואז נסענו לשדה תעופה וחיכינו שם שלושה ימים למטוס שהביא אותנו לפריז. עשינו את כל זה מבלי לדעת מה יהיה? איפה נגור? ואיפה נחייה? הרגשנו כמו פליטים. הצלב האדום לקח אותנו למעין אכסניה ומאז גרנו שם עד שקיבלנו דירת חדר, בה התגוררנו שמונה נפשות, והיה מאוד צפוף. אחרי שנה קיבלנו דירה יותר גדולה והתחלנו לעבוד. מאז הסתדרנו, ובעיקר כי לא הייתה לנו בעיה של שפה, משום שידענו צרפתית. הכינוי שלנו בצרפת היה "פיאנוח" שזה "רגליים שחורות". נשארנו בצרפת 15 שנה. ואז עליתי לארץ עם בעלי והילדים שלי.

הילדים שלי: יש לי ארבעה ילדים: שלושה מהם נולדו בצרפת – מיכאל הבכור (שנת 70'), דוד העצמאי (שנת 73') ולינדה הקטנה (שנת 75'). בארץ נולד לי הבן הקטן אופיר (שנת 83'). אני מאוד קשורה לילדים שלי ולילדים שלהם (הנכדים שלי). יש לי שבעה נכדים.

הבעל שלי: שמו נתן, עבד במועצת רמת ישי 30 שנה עד הפנסיה, והיום שנינו בפנסיה ביחד ומאוד מרוצים וגאים שהקמנו בית בארץ ישראל. בהתחלה היה לנו קשה, כמו לכל העולים החדשים, במיוחד משום שלא ידענו את השפה. היה צורך ללמוד את השפה וזה היה לא קל. בסוף הצלחנו.